זה היה לילה קפוא בדרום סיביר. חנוכה, דצמבר 1984. האסיר היהודי יולי אדלשטיין ריצה את עונשו במחנה כפייה רק משום שהיה ציוני. אחרי שלושה חודשים בצינוק, הוא הגיע להקראת גזר הדין שלו. האולם היה מלא באנשי ביטחון, כדי שלתומכיו של יולי לא יישאר מקום. רק אשתו ואמו הורשו להיכנס. "טניה, איזה נר מדליקים היום?", צעק אדלשטיין לאשתו. "נר שני", היא ענתה לו.
באותו לילה, אדלשטיין, בן למשפחת מתבוללים שגילה את היהדות וחזר בתשובה, השיג איכשהו שני גפרורים. הוא נעמד מול הסורגים בחלון, והדליק אותם עד שהאש חרכה את אצבעותיו. "אני לא יודע אפילו אם יצאתי ידי חובת המצווה", סיפר בעבר, "אבל עבורי, באותו הלילה, מעט מן האור דחה הרבה מאוד חושך".
להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם השבוע שילם יולי אדלשטיין מחיר על היותו ציוני. ובתוך החושך, אציע כאן מעט אור: אני יודעת שכולם בטוחים שאדלשטיין סיים את הקריירה. אני חושבת שהוא רק התחיל אותה בדרך לראשות הממשלה.
זה יהיה מסע קשה. אדלשטיין ייתקל בו בהרבה מאוד אירועים ודמויות – תנינים, הרי געש מתפרצים, מכשפות ועוד. פגרת הכנסת באה לו בול בזמן. לארגן מחשבות, להתחבר עם כל הגורמים במערכת הפוליטית הרשמית, ובעיקר עם אלה שמחוצה לה, כדי להמציא את עצמו מחדש. מבחוץ זה נראה כמו משבר ענק, צינוק פוליטי. בעיניי, בעזרת מהלכים נכונים יולי עוד יצא ממנו, ובענק. אסביר.
לפני מספר חודשים חשפתי כאן שבנימין נתניהו בדרכו להדיח את אדלשטיין מתפקידו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון. אדלשטיין אולי לא האמין שנתניהו ילך עד הסוף, אבל כך או כך הפגין עמוד שדרה יציב וסנטר מעורר התפעלות במסע אל האמת שלו. והערך שאדלשטיין התעקש עליו קדוש בעיניי: השוויון בנטל. הנשיאה השווה, הצודקת, באלונקה. מי שלא משרת בצבא במדינה שלנו לא ראוי לנשום את הזכויות שלה.
זה הערך שעליו נלך לבחירות הבאות. ולמרות הרצון העז של הקפלניסטים ושות' להדביק לכל ימני אוהב ישראל במדינה הזו את התואר "ביביסט" במטרה לעלוב בו ולשבור את רוחו, הימניים הרבה יותר נבונים מהדרך שבה הם מוצגים בתקשורת ועל בימות המפגינים נגד נתניהו. כבר נכתב כאן רבות על הוואקום בימין. על כך שחוץ מנתניהו, חסר כאן מנהיג איכותי שינהיג את המדינה בממלכתיות, בשום שכל, באיכות. "ימין אלגנטי" אני קוראת לזה.
מפלגה כזו, שתציב אלטרנטיבה שלטונית לליכוד, עוד תקום. אנשיה כבר מסתובבים זה זמן מה בינינו: ראשי ערים (חיים ביבס), הורים שכולים מהמלחמה (דדי שמחי) וכמה מפליטי הליכוד והפוליטיקה (ד"ש ליואב גלנט ונפתלי בנט). הם עוד יתחברו בדרך זו או אחרת, ויזדקקו למנהיג מקובל שיעמוד בראשם: ימני, אלגנטי, כזה שמקובל על הימין ומוערך על ידי השמאל (רק בתוך הלב), או בשמו החדש, המולבן, "שמאל מרכז".
יולי אדלשטיין הוא בדיוק אחד כזה. הבור שהוא נמצא בו כרגע זמני. אדלשטיין, כזכור, כבר יצא מבורות עמוקים ממנו. נתראה בבחירות 2026. מי יודע, אולי בסביבות יולי…
להפיק את המוות
40 אלף איש עמדו בדמעות, וצפו בכוכב שלהם מפיק את המוות שלו. בגיל 76, ישוב על כס מלך שחור שעוצב במיוחד בשבילו, עלה אוזי אוסבורן על הבמה אל שואו הסיום של חייו.
אני לא חובבת רוק כבד, מודה, אבל בהחלט חובבת אנשים פורצי דרך. כאלה שחושבים באופן שונה, שיש בהם אומץ לעשות מה שאף אחד לא עשה לפניהם ולשים פס על כל מי שיש לו מה להגיד (כאלה לא חסר). אוזי אוסבורן, שהלך השבוע לעולמו בביתו, עטוף בבני משפחתו, היה אחד כזה. לא אופתע אם מדובר פה בהמתת חסד. למרות התדמית הפרועה, האיש דאג לתכנן הכול, עד הפרט האחרון.
גם מופע הפרידה תוכנן כך, בקפידה. בעיר הולדתו של אוסבורן, ברמינגהאם, מקום היווסדה של בלאק סאבת', הלהקה שהנהיג ושאיתה התאחד על הבמה – סחף אוסבורן את הקהל בחמש קלאסיקות של רוק כבד, וסיים ב"פרנואיד", הלהיט האייקוני של הלהקה. מטאליקה, גאנז אנד רוזס ועוד עלו לחלוק לו כבוד. הכנסות הערב חולקו בין עמותות הפועלות למען חולי פרקינסון ובין בתי חולים מקומיים.
20 שנה לפני שמישהו ידע מי זו משפחת קרדשיאן, המציאה משפחת אוסבורן את הריאליטי המשפחתי האמיתי. הכוכב הגדול היה כמובן האבא, אוזי. היה בו משהו כל כך משוחרר, חי, שואף לטרוף את החיים בביסים גדולים. הרוק הכבד היה רק המשאית שהובילה עליה מבנה אישיות מלא תשוקה והכרה בכך שהחיים קצרים, ויש לנצל בהם כל רגע.
אוזי אוסבורן הפיק לעצמו חיים מלאים, לונה פארק של עליות, מורדות, אהבה, יצירה ותשוקה, וכך גם הפיק את המוות שלו. בסוף, לקינוח, הקדיש את ההפקה למען הארכת חייהם, ולא פחות חשוב מכך – איכות חייהם, של אחרים. מקסים. גוד ביי, אוזי.
לעבוד בלשדרג
היום שלי מחולק כך: חצי מוקדש לחיפוש מטען לטלפון, ובחצי השני – שאר הדברים. השבוע, גם החצי השני הוקדש לענייני תקשורת, כלומר לטלפון שלי. החלטתי לשדרג אותו. את המכשיר הישן העברתי לילדה, כי ממילא הוא יוטח כל כמה דקות על הרצפה וינתפץ עליה, כמו חברו – שלט הטלוויזיה, אז למה לקנות חדש.
כמובן שהאירוע השתלט לי על החיים, לפחות השבוע. אני מכלה את ימיי באיפוס קודים לכל מיני אפליקציות, ומאשרת שוב ושוב לכל מי שמבקש שאני לא רובוט. דבר אחד עוד לא מצאתי: אפליקציה שתשגר מכתב לעבודה שהיא ממש מפריעה לי לארגן את כל ההגדרות הבלתי נגמרות של היצור הארור הזה. איפה הימים שהשחלתי באלגנטיות אסימון מחורר אל קופסת טלפון ענקית, או התקופה שהייתי מתקשרת לאמא בגוביינא?
ולא, רדו ממני בבקשה, אני לא רובוט. שבת שלום.
