ממשל טראמפ הציב לעצמו יעד שאפתני לגרש מיליון מהגרים בשנתו הראשונה לאחר שובו לבית הלבן, כך דווח אתמול (שבת) בוושיגנטון פוסט. מספר זה, שעולה בשיחות פנימיות, יהווה שיא היסטורי לעומת השיא הקודם של 400 אלף מגורשים בשנה בתקופת אובמה.
יועץ הבית הלבן סטיבן מילר מוביל מאמץ כמעט יומיומי עם מחלקת ביטחון המולדת וסוכנויות אחרות לתכנון האסטרטגיה. אחת הגישות המרכזיות היא למצוא דרכים לגרש חלק מ-1.4 מיליון המהגרים שכבר הוצאו נגדם צווי גירוש סופיים, אך לא ניתן לגרשם כי מדינות המוצא שלהם מסרבות לקבלם.
הממשל מנהל משא ומתן עם כ-30 מדינות שיסכימו לקבל מגורשים שאינם אזרחיהן, יעדים המכונים "מדינות שלישיות". גורמים רשמיים כבר החלו לגרש אנשים למדינות כמו מקסיקו, קוסטה ריקה ופנמה, ולפחות מהגר אחד נשלח לרואנדה החודש.
דובר הבית הלבן קוש דסאי לא התייחס ישירות ליעד המספרי, אך אמר כי "כל ממשל טראמפ מיושר על מתן מענה למנדט… עם גישה ממשלתית מלאה להבטחת גירוש המוני יעיל של מהגרים בלתי חוקיים טרוריסטים ופליליים".
אנליסטים ומומחים מטילים ספק ביכולת הממשל להשיג יעד זה. דוריס מייסנר, נציבת הגירה לשעבר ועמיתה בכירה במכון מדיניות ההגירה, מציינת כי "תהליך הגירוש דורש זמן" ואינו "רק מתג שאפשר להפעיל". רוב 11 מיליון המהגרים הבלתי מתועדים בארצות הברית זכאים לדיון בבית המשפט לפני גירושם, תהליך שיכול להימשך חודשים או שנים.
המעקב אחר מספרי הגירוש בפועל הפך מורכב מאז שהממשל הפסיק לפרסם דיווח חודשי מפורט של פעילויות אכיפת ההגירה. לפי נתונים חלקיים שפורסמו, עד סוף מרץ גורשו יותר מ-100,000 מהגרים, ומאז נוספו עוד כ-17,000.
פרדוקסלית, אחת הסיבות לקושי להגיע ליעד היא דווקא הצלחת הממשל בהרתעת מהגרים מלהגיע לגבול – חציות הגבול הבלתי חוקיות צנחו לכ-7,000 במרץ, הנמוך ביותר מזה עשרות שנים. מכיוון שהיסטורית רוב המגורשים היו מהגרים שנתפסו בגבול, הירידה החדה בחציות מקטינה את מאגר המועמדים לגירוש.
ניתוח של מכון מדיניות ההגירה בארה"ב מראה כי בקצב הנוכחי, סוכנות ההגירה ואכיפת המכס צפויה לגרש כ-212,000 אנשים בשנת התקציב הנוכחית, פחות מ-271,484 גירושים בשנה שעברה, למרות שמספר המעצרים עלה.
המאמצים לגירוש מהגרים למדינות שלישיות נתקלו בהתנגדות משפטית. שופטים פדרליים בכמה מדינות חסמו מאמצים לגרש מהגרים למדינות שאינם אזרחיהן ללא הליך הוגן. בעקבות זאת, מזכירת ביטחון המולדת קריסטי נואם הנחתה לוודא "הבטחות דיפלומטיות" שמהגרים "לא יירדפו או יעונו" במדינות היעד, ולאפשר תהליך סינון מזורז של בקשות להגנה הומניטרית.
