פעמיים כבר התגוללתי פה על "אזור מלחמה" של רביב דרוקר על אף שחלק גדול מהדעות המבוטאות בו קרוב לדעותיי. הלעומתיות שמפגינה השעה הזאת, בין שבע לשמונה בערב, הייתה בעיניי תמונת מראה של הביביזם, הוכחה לכך שגם אנשים נבונים ורהוטים מסוגלים להישמע כתקליט שבור. זה אולי היה יעיל כקבוצת-תמיכה לשמאלנים, אבל זה הרחיק כל אדם נבון שמבקש מתכניות האקטואליה שלו יותר מאשר לראות את בבואתו במראה שקצת מחמיאה, כמו בתאי המדידה בחנויות הבגדים.
אתמול הגיש את "אזור מלחמה" ברוך קרא. הצצתי ונפגעתי: בקרא יש משהו נעים, מזמין יותר, אולי אפילו בעל ביטחון עצמי רב יותר. משום כך הוא לא מבקש להלעיג, אלא נותן לדעה ההפוכה להסתבך במילותיה שלה – יראה הצופה וישפוט.
זה עבד נהדר בריאיון עם יאיר רביבו, ראש עיריית לוד שיצא במילים חריפות נגד הממשלה. לטענת רביבו, ממשלת ישראל מובילה מדיניות של דילול האוכלוסייה הערבית באמצעות התעלמות מהפשע הגואה בקרבה.
רביבו אפילו לא מעמיד פנים שהוא דואג לתושביו הערביים, אלא רק מסביר מדוע על הציבור היהודי להיבהל ממעשי הרצח, הגם שאלה פוגעים בעיקר בערבים. הסיבה, על פי רביבו, היא שהאלימות הרצחנית הזאת תתפשט גם אלינו. לא מפני שתאומץ על ידי המגזר היהודי, אלא מפני שמשפחות פשע מקרב החברה הערבית, כך לדבריו, מתפשטות אל יישובים יהודים נוספים.
