זה נשמע הזוי, אבל זו המציאות: התקופה הנוכחית היא תור זהב של שיתופי פעולה קולנועיים בין ישראלים לאיראנים. כמה שבועות לפני תחילת המלחמה עלה אצלנו באולמות סרט אחד כזה, "לקרוא את לוליטה בטהרן", והוא זכה להצלחה מסחרית עד שבתי הקולנוע נסגרו. בארצות הברית הם עדיין פתוחים, ובסוף השבוע עלה בהם שת"פ ישראלי-פרסי אחר: "טאטמי", אותו יצרו יחד גיא נתיב, יליד הארץ הפועל בארצות הברית, וזאר אמיר אברהימי, קולנוענית אירנית שברחה מארצה בשל אימת המשטר ב-2008, ומאז פועלת בעיקר באירופה. לפני שלוש שנים זכתה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר בפסטיבל קאן על הופעתה ב"עכביש קדוש", ואז גם נוצר הקשר בינה לקולנוען הישראלי, שזכה באוסקר לפני כשבע שנים על סרטו הקצר "סקין".
"טאטאמי", נזכיר, הוקרן אצלנו בפסטיבל ירושלים כבר בקיץ הקודם, ואז עלה כאן בהפצה מסחרית. כרגע הוא זמין ב-VOD. בארצות הברית, העניקו לו סיקור תקשורתי נרחב ומפרגן עוד לפני שפרצה המלחמה, שהפכה אותו מן הסתם לאייטם לוהט במיוחד, וגם מקרינים אותו במקומות יוקרתיים – ה-IFC סנטר, מבתי הקולנוע הכי איכותיים בניו יורק, מציג אותו כמה פעמים ביום.
הסרט מתרחש בעולם הג'ודו, ומתבסס על תקרית שהתרחשה באליפות העולם ב-2019: אלוף העולם האיראני סעיד מולאי נאלץ לזייף פציעה רק כדי שלא יצטרך להתמודד מול שגיא מוקי שלנו. בסופו של דבר, מוקי זכה בתואר, ומולאי גלה מארצו. "טאטאמי", ברוח הימים, משאיר את סיפור המסגרת על כנו אבל הופך את העלילה. הוא עוסק בג'ודוקוא איראנית, שרק דבר אחד עומד בפני חלומה לזכות במדליית זהב באליפות העולם בגיאורגיה: היא שובצה להתמודד מול מתחרה ישראלית, והמשטר לוחץ עליה לפרוש. כעת עליה לבחור: להיכנע לדרישה ולצאת מהזירה, או להמשיך עד הסוף בסיכון חייה וחיי משפחתה, ואז למצוא את הדרך למצוא מקלט במדינה אחרת.
אריאן מנדי, שחקנית אמריקנית שאביה איראני, מגלמת את הג'ודוקא. אמיר, שכתבה את התסריט יחד עם נתיב וגם ביימה יחד איתו, מגלמת את המאמנת שלה. מהדי באג'סטני, גולה איראני שכבר שיתף עמה פעולה ב"עכביש קדוש", מככב גם כן, כמו עוד כמה שחקנים איראנים, וגם כמה שחקניות מישראל – למשל ליר כץ. עוד מככבת ג'יימי ריי ניומן, יהודה אמריקאית, שהיא זוגתו בחיים של נתיב ושותפתו המקצועית הקבועה.
לרגל ההפצה, התקיימו בשבוע שעבר כמה הקרנות מיוחדות בהשתתפות נתיב ואמרי. האחרונה שבהן היתה בחמישי בערב, בדיוק כשהמלחמה יצאה לדרך. "באולם היה קהל מעורב של איראנים ויהודים", כותב נתיב לוואלה תרבות. "אני התקשרתי להורים שלי שהיו במקלט. זאר התקשרה להורים שלה שהיו שני בלוקים מהמתקפה, וכך ניסינו להבין מה נגיד לאורחים שרק הרגע התיישבו לצפות בסרט. בסופו של דבר, דיברנו על אחדות, ועל כך שהסרט שלנו רלוונטי מתמיד. סיפרנו על שיתוף הפעולה בינינו, ואמרנו כי אמנות גוברת על שנאה ופילוג. נכון – נשמע תמים והזוי, במיוחד בימים כאלה, אבל אנחנו נאחזים בזה".
את הדברים האלה מסר לי נתיב בהודעת ווטספ לאחר פריצת המלחמה. כעת, ברשותכם, אביא קטעים מריאיון שהתקיים קצת לפני כן: שיחה פנים אל פנים שקיימתי איתו ועם אמיר במלון הניו יורקי בו שהו, בין הקרנה להקרנה. השיחה התקיימה ביום שלישי שעבר, ולכן אין בה כמובן התייחסות למתקפה, שכזכור הצליחה להפתיע את כל העולם.
