חתונה היא אירוע זוגי, לרוב גם משפחתי, לעתים כלכלי ואפשר שאף פוליטי, כמו שהפכה להיות חתונתו של אבנר נתניהו, שאי"ה יינשא ביום ב' הקרוב, 16.6 למניינם, את בת זוגות, עמית ירדני, כדת משה וישראל.
חתונת "ילדים של" הייתה בעבר לא רק אירוע פוליטי, אלא חלק מהמדיניות עצמה, חשובה כמלחמה או גילוי של יבשת. נסיכים ונסיכות נישאו לא רק על פי מפתח מעמדי, אלא בעיקר כדי לכונן בריתות או לחזק אותם.
רצונו של המלך הנרי ה-8 לבטל את הנישואים לקטרין מארגאגון, היו עילה לפרישת אנגליה מהכנסייה הקתולית – פחות בגלל האלמנט הדתי (הגירושים נזקקו לאישור האפיפיור) ויותר בגלל ההשפעה של הספרדים והצרפתים על הכס הקדוש, אבל בואו לא נתפזר ונעמוד יפה בתור לחוות רונית, שם תיערך חתונת השנה (לפחות עד שנועה קירל ודניאל פרץ יואילו להחליף טבעות).
על פי הדיווחים בתקשורת, דרש החתן מהוריו שלא להזמין לחתונה פוליטיקאים. כמובן שצריך לקחת כל הודעה שיוצאת מטעם ה"שיינע-משפוחה" הזאת עם כפית של מלח, כלומר, בעירבון מוגבל, אבל נניח שכך היה ויותר מזאת – שכך גם יהיה. אם כן, מדובר באירוע א-פוליטי.
נכון שיש מי שגורסים שמצווה גדולה היא לא רק לשמח חתן וכלה ביום חופתם אלא גם להפריע לראש הממשלה בכל רגע נתון, אבל גם מי שחושבים כך, צריכים לשאול את עצמם האם עוגמת הנפש שתיגרם לזוג הצעיר, שווה את הוויתור על הטרדת הורי החתן לערב אחד (יש עוד 364 ימים בשנה לעשות כן).
אם אכן חורה לכם שנתניהו חוגג ברוב עם, כאשר העם עצמו עדיין מלקק את פצעי המחדל, מקיז את דמו בחזית או אפילו רק נאבק על שארית שכרו החודשי בסופרמרקט, אדרבא – תנו לאיש לחגוג ברוב פאר ולהתכסות בקלונו.
