על רקע חקירתו של חבר הכנסת חנוך מילביצקי, יש לבחון בזהירות המתבקשת את התנהלות הצדדים המעורבים בחקירה, קרי, את רשויות אכיפת החוק המערכת המשפטית, התקשורת והציבור עצמו.
ככלל, המשפט הפלילי נשען על עקרונות של צדק מהותי, הגנה על זכויות הפרט וחקר האמת. אולם, כאשר נפתחת חקירה פלילית על בסיס תלונה שהוגשה מלפני זמן רב, בחשד לעבירת מין – ודווקא כשהחשוד הוא דמות ציבורית או נבחר ציבור, יש חשיבות רבה לשאלת האיזון בין זכות הציבור לדעת לבין שמירה קפדנית על זכויות החשוד, לרבות זכותו להליך הוגן, חזקת החפות ושמו הטוב.
מדובר בזכויות שאינן "הגנה לחשודים" בלבד, אלא חלק ממארג כללי של הגינות דיונית, המהווה תשתית חוקתית לכל הליך פלילי. ההגנה על זכויות החשודים נגזרת ויונקת את כוחה מאותם כללים וחוקים אשר מטרתם להגן גם על נפגעות ונפגעי עבירה, ומכאן החשיבות שלהם.
חקירתו של ח"כ מילביצקי ממחישה את המתח בין האינטרס הציבורי לבין האיסור על שפיטה מוקדמת, במיוחד בתקשורת ובהיבט הציבורי. מקרה זה מזכיר, בין היתר, את פרשת שי אביטל, שהחלה בהצהרות על עשרות מתלוננות, לוותה ברעש תקשורתי גדול ופגעה אנושות במעמדו של אביטל – אך בסופו של הסתיימה ללא כלום ובהרשעה בעבירה שאינה עבירת מין.
תלונה משטרתית שהוגשה לפני זמן רב – גבולות הדין הפלילי
הפסיקה מכירה בכך שלנפגעת עבירת מין עשוי לקחת זמן עד שתוכל להתלונן (בשל טראומה, בושה וכו'), אך שיהוי חסר הסבר או מגמתי יכול להיחשב כפגיעה בזכויות החשוד.
למרות שבתי המשפט מכירים באפשרות כי תלונה בעבירת מין תוגש בשיהוי, לעיתים מסיבות מוצדקות כגון טראומה או פחד – הרי שכאשר מדובר בעדות המתארת אירועים שהתרחשו לפני שנים רבות, עולות סוגיות משפטיות כבדות משקל:
התיישנות פלילית: בעבירות מין כלפי בגירים, תקופת ההתיישנות היא לרוב 10 שנים, למעט חריגים כגון עבירה נגד קטין או במסגרת יחסי מרות. עצם הגשת התלונה אינה מחייבת פתיחה בחקירה או נקיטת הליכים, בייחוד אם חלה התיישנות.
שחיקת הזיכרון וחולשת הראיות: ככל שחולף הזמן, כך פוחתת האפשרות להרשעת הנאשם או לחלופין, פוחת האפשרות להרשעתו על סמך תשתית ראייתית סבירה. למשל, עדויות מאוחרות מבוססות לא פעם על זיכרון סובייקטיבי שגוי, שתול או מתפתח – ולכן דורשות חיזוק משמעותי בראיות חיצוניות.
פתיחה בחקירה פלילית והליך פלילי כנגד אדם, בגין עבירה, ולרבות בעבירת מין שחלפו שנים רבות מאז מועד התרחשותה הלכאורי, או ממועד הגשת התלונה לראשונה, בייחוד כאשר העבירה התיישנה, עשויים להביא לפגיעה קשה בזכויותיו של החשוד או הנאשם, וביכולת שלו להתגונן מפני החשוד או האישום, בין היתר מן הסיבות הבאות: החשוד לא יכול לאתר עדים, ראיות, או לתעד אירועים מהעבר; אין מסמכים, תיעוד או ראיות טכנולוגיות; לא ניתן לבצע עימות, כי אחד הצדדים כבר אינו זמין (בנסיבות טבעיות או משפטיות); הזיכרון האנושי נשחק – הן של המתלוננת והן של החשוד.
אפשרות לתלונות ממניעים מוזרים וחשודים: בפרשת שי אביטל, לדוגמה, עמדו בפני המשטרה תלונות רבות, שחלקן התייחס לאירועים שהתרחשו לכאורה לפני שנים רבות. חרף חקירה אינטנסיבית, שכללה גביית עשרות עדויות, נמצא כי אין תשתית ראייתית לעבירות מין. זהו תמרור אזהרה: לא כל תלונה, גם אם רבת תהודה, מצדיקה נקיטה בהליך פלילי.
פרסום שמו של חשוד – פגיעה בזכות יסוד
פרסום שמו של חשוד בעבירה פלילית – עוד טרם התקבלה החלטה על הגשת כתב אישום – מהווה פגיעה קשה בזכויות יסוד: זכותו של אדם לשם טוב, לחזקת החפות ולהליך הוגן.
במקרה של ח"כ מילביצקי, פרסום שמו והפצת פרטי החקירה לתקשורת נעשו סמוך למינויו הצפוי ליו"ר ועדת הכספים – דבר שהוביל לטענות בדבר מניעים פוליטיים לזימונו לחקירה תחת אזהרה. גם אם רשויות האכיפה פועלות בתום לב, על המערכת המשפטית להקפיד על דיון ענייני ולמנוע חריגה מכללי ההליך ההוגן.
פרסומו של חשוד בשלב מוקדם, כשהחקירה טרם הבשילה, עלול להסב לו נזק בלתי הפיך – אישי, משפחתי, תעסוקתי וציבורי – ופוגע באמינותה של מערכת האכיפה והמשפט.
סיכום
אין מחלוקת על חשיבותן של חקירות אפקטיביות בעבירות מין – גם כאשר האירועים התרחשו לפני שנים. אך לצד חקר האמת, מוטלת חובה חוקתית על רשויות האכיפה והמשפט להבטיח לכל חשוד את זכותו להליך הוגן, למנוע שפיטה מוקדמת בתקשורת, ולהפעיל זהירות מרבית בחקירות רגישות בעלות הד ציבורי.
פרשת חנוך מילביצקי, כמו מקרים אחרים בעבר, מחייבת את קהילת המשפטנים לבחון מחדש את גבולות השיח הציבורי ואת אחריות גופי החקירה לפעול באחריות, בשיקול דעת ובמידתיות. רק כך ניתן להבטיח הליך צודק באמת – לכל הצדדים.
