במעמקי הארכיון הציוני המרכזי בירושלים נחשפו לאחרונה שתי חותמות עץ ישנות, שנשמרו היטב בתוך תיקיות מצהיבות. על פניו מדובר בפריטים טכניים, שכמעט ואינם מושכים תשומת לב. אך מבט קרוב מגלה שמדובר באוצר היסטורי של ממש: שרידים נדירים מהקהילה היהודית שחיה בעזה בתקופת המנדט הבריטי – קהילה שכמעט ונמחקה מן הזיכרון הקולקטיבי.
החותמות – האחת אישית של ד"ר רבינוביץ, רופא שיניים ששימש גם כמזכיר האחרון של ועד הקהילה, והשנייה רשמית – של ועד העדה העברית בעזה – שימשו לאישור מסמכים, תעודות ומכתבים. סימניהם החרוטים, שהוטבעו לפני קרוב למאה שנה, מספרים סיפור עמוק הרבה מעבר לניירות עליהם הוטבעו.
הקהילה היהודית בעזה התקיימה מאות שנים, אך בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 עברה טלטלות רבות. יהודים שחיו בעיר תחת שלטון עות'מאני נהגו לנהל חיי קהילה מסורתיים-דתיים, כשמרביתם עסקו במסחר זעיר. לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם כניסת הבריטים לארץ ישראל, התגבשה בעיר קהילה שונה: צעירים בעלי מקצועות חופשיים, חלקם עולים חדשים, שביקשו להשתלב במרחב המתחדש של המזרח התיכון תחת המנדט.
"החותמות משקפות את המעבר הזה – מקהילה מסורתית לקהילה מודרנית יותר, שביקשה לפעול באופן מאורגן, להחזיק ועד נבחר ולהתנהל כמו יתר הקהילות היהודיות בארץ ישראל", הסביר ד"ר אלון כהן, חוקר במכון לחקר הציונות.
ואולם, ההיסטוריה של הקהילה הזו נגדעה באחת. בשנת 1929, עם פרוץ מאורעות תרפ"ט, הותקפה הקהילה היהודית בעזה, ומרבית משפחותיה נאלצו לעזוב בחיפזון. מאז לא חזרו עוד יהודים להתגורר בעיר. בתי הכנסת נהרסו, מסמכים רבים אבדו, והזיכרון של הקהילה נעלם כמעט לחלוטין מהתודעה הציבורית. "כשיהודי עזה עזבו, הם לא לקחו איתם הרבה. למצוא היום חפצים פיזיים שמעידים על קיומם בעיר – זה כמעט נס", אמרה רחל אטיאס, מנהלת הארכיון הציוני המרכזי.
דווקא משום כך, שתי החותמות הללו נושאות משמעות מיוחדת. הן מהוות לא רק חפץ ביורוקרטי, אלא עדות מוחשית לחיי קהילה, לתקוות ולאכזבות, לשגרת יומיום שנקטעה בפתאומיות.
בקרב ההיסטוריונים, הגילוי מחזק את הקריאה להעמקת המחקר על ההיסטוריה היהודית בעזה – נושא שבמשך שנים הוזנח בשל מורכבותו הפוליטית והרגשית. "יש כאן הזדמנות לספר מחדש את סיפורם של אנשים שחיו בעיר, חלמו בה, ובסופו של דבר נאלצו לעזוב אותה", אומר כהן.
בעידן שבו עזה מזוהה כמעט אך ורק עם סכסוך ואלימות, שתי החותמות הקטנות מזכירות פרק אחר – פרק של שכנות, חיי קהילה ותהליכים היסטוריים רחבים. הן מעידות על קיומה של קהילה יהודית שפעלה בלב העיר, ונעלמה כמעט ללא עקבות.
"החותמות האלה לא רק מאשרות מסמכים", אומרת אטיאס, "הן מאשרות את עצם קיומה של קהילה שנשכחה, ושיש לה מקום בזיכרון ההיסטורי שלנו".
