האם שוק רמלה הוא הטוב בישראל? בשאלה הזאת התחבטנו עת הרכבת ערסלה אותנו בתנודותיה על המסילה, בדרך חזרה לתל אביב. בניגוד לפזמון הוותיק (תנו לי בבקשה קצת אבי טולדנו ברקע), ההרים לא היו גבוהים יותר בדרך חזרה וגם המשעול לא היה תלול יותר בדרך חזרה, מה שכן – הבטן הייתה מלאה עד כדי כך, שמזל שתחנת סבידור-מרכז, זו שבחנייה שלה השארנו את האופנוע שלי, הייתה גם התחנה האחרונה לאותה רכבת: היינו כל כך מנומנמים משובע, עד שבקלות יכולנו להתעורר בנהריה.
הנה הדרך הטובה ביותר להגיע לשוק ברמלה: ברכבת. מתל אביב יש בערך בכל חצי שעה (לכיוון בית שמש או באר שבע, רק לוודא שהיא עוצרת בתחנת רמלה) והנסיעה אורכת עשרים ומשהו דקות. המרחק מהתחנה לשוק הוא כחצי קילומטר, משימה קלה מאוד גם ביום חם (רק ודאו שאת יוצאים ביציאה הנכונה, אחרת תוסיפו לעצמכם עוד 300 מטר ביציאה).
למה התחלתי בתיאור נפלאותיה של רכבת ישראל? כי אם אני, תושב תל אביב, מחשב את הזמן שייקח לי להגיע באוטובוס מפרבר של עירי לשוק הכרמל, הרי שכבר קל (ומהיר!) לי יותר להגיע אל שוק רמלה, שאם להיפרד לרגע מהלוקאל-פטריוטיות התל-אביבית, נותן בראש לכרמל, אפילו בנוק אאוט.
השוק מרווח דיו, כך שאפשר ללכת בו בקלות גם כשהוא הומה. יש בו הכל – מזיופים של מותגי אופנה, כמקובל בז'אנר, דרך חנויות סדקית, חנות דגים, כמה אטליזים, מעדניות, וכמובן – דוכני ירקות ופירות במחירים זולים אף מאלה שעוררו אצלי התפעלות בשוק התקווה, רק לפני שבוע.
אלא שאנו לא באנו לכל אלה (למרות שחזרנו הביתה עם שלל קטן, שכלל: מארז גדול של עגבניות שרי, מתוקות כסוכריות ב-10 שקל. ג'יבן עיראקי, זיתי קלמטה מגולענים ו-300 גרם אמנטל צרפתי ב-55 שקל ו-20 פיתות ב-15 שקל…). אנחנו באנו כדי לאכול.
מנגינת החליל
תחנת חובה בכל סיור בשוק רמלה היא החומוסיה המפורסמת של חליל (קהילת דטרויט 6). מאחר שנדמה שנכתב כבר הכל עליה, לא נפליג כאן בתיאורי החומוס, אלא רק נציין שמדובר במוסד שישתחל בקלות לכל רשימה של עשר החומוסיות הטובות בישראל, נוסיף בכל זאת, שממש בצמוד אליו נמצא אטליז אליאס המפואר (כלומר – אם רכשתם אצל חליל חומוס לעל-האש, באטליז תוכלו לרכוש קבבים, פרגיות, סטייקים וצלעות טלה לקינוח…) ונחתום בכך שאם הגעתם ברגל מהשוק (3 דקות הליכה), אל תפספסו את "משקאות טוני" בדרך – אני מצאתי שם כמה בקבוקים נדירים של 777 ו-84, בני יותר מ-50, הגם שהבקבוקים שרכשתי שם היו צעירים יותר.
אם כבר נדרשנו לפנייה הזאת, אזכיר מקום אחד שסיקרן אותי מאוד, אבל היה עדיין סגור: מסעדה הודית קטנה בשם מאמא אינדירה, שאליה עוד אשוב בהקדם. ועכשיו חברים, לטורקיה פינת בולגריה:
על החיבה שלי לבורקס כבר כתבתי בפרקים על שוק הכרמל (הבורקס הטורקי) ושוק התקווה (דילק) – ובטח עוד אוסיף לכתוב שנגיע ללווינסקי (הבורקס של אמא, פנסו) אם החומוס, על הפול והביצה, הידוע גם בכינויו "קומפלט", הוא מנה לכל היום בארצות המזרח התיכון, אזי בורקס עם ביצה, כולל הטוויסט הישראלי של רסק עגבניות, נגיעה של חריף וחמוצים, הוא מנת הברזל של הבלקן.
שלושה דוכני בורקס מפורסמים יש בשוק ברמלה: דולי, עם הלוק החדיש יחסית, שבו יושבים על הבר, פנסו הוותיק ו… האהוב עלי אישית, בבא. אוח יא בבא…! עשו לעצמכם טובה וקחו בורקס גבינה גדול, הוסיפו למנה ביצה, תקבלו פנכות קטנות עם רסק וחמוצים, בקבוק לחיץ של רוטב חריף יש על כל שולחן – והמשלים האולטימטיבי: הלימונדה בצבע הזרחני והמתיקות שכבר מזמן לא קיימת במחוזות מודעים יותר לרמות סוכר, כמו תל-אביב הפלצנית והשומרת על גזרתה.
יצאנו עם 78 שקלים לזוג, לא לפני שהשמענו, כמו בכל ביקור, סדרת אנחות של הנאה שהופרו רק על ידי הרעש הקראנצ'י של הבצק הטרי והאפוי למידה המושלמת. הסכמנו בינינו שלא רק שלדעתנו זה הבורקס הכי טוב בשוק רמלה, אלא אולי אף בישראל כולה.
פריקים של פריקסה
אחרי מנת חומוס ובורקס, קצת קשה להתפעל ממאכל נוסף, אבל בשביל זה אנחנו פה חברים, לשכב על הגדר בשבילכם ולאתגר את בלוטות הטעם גם בעוד משהו שונה לגמרי.
זה נמצא לנו בדוכן הסנדוויצ'ים "פריקשוק" – ועוד איך נמצא! איך יודעים שמקום הוא טוב עוד לפני שהכנסת לפה אפילו פירור אחד? לפי הקהל: כולם קליינטים קבועים, כולם מקומיים, כולם לקוחות חוזרים. הגדילו לעשות שני גברים שנראו כאילו הם מבינים דבר או שניים בלקחת ביס גדול מהחיים האלה, שהודיעו לבעל הדוכן שהם הקדימו את הביקור בגלל שביום חמישי, היום הקבוע שלהם, יהיה סגור בשל יום העצמאות – והם לא מסוגלים לוותר על הביקור השבועי אצלו.
אנחנו התעלמנו מקציצות הערוק (למרות שציינו לעצמנו לנסות בפעם הבאה) והלכנו על טוניסאי אחד ופריקסה אחד, כלומר – מילוי זהה של ביצה קשה, טונה, תפוח אדמה, צלפים, אריסה, לימון כבוש וחמוצים בצד. מה ההבדל אם כן? הלחם: אני הלכתי על הלחמנייה המטוגנת של הטוניסאים שהייתה, במילה אחת – "וואו". נעימה כסופגנייה שספחה באהבה לא מילוי של ריבה אלא את כל הטוב שתואר לעיל.
היא, שטענה שהיא לא מסוגלת לחשוב אפילו על עוד משהו עם שמן, הסתפקה בבאגט. אני כותב "הסתפקה" למרות שרק שמעתי את ה"קחחח" (קול הפיצוח של הבאגט הטרי) בשביל להבין שאני חייב גם כמה ביסים משלה.
ישבנו והבטנו מסביב: אילנה, אחת הקבועות ביקשה שתי ביצי עין עם פיתה וקצת חומוס בצד עם שמן זית ועגבנייה חתוכה… איך אני יודע? גם כי אני מסוגל להתאהב בכל לקוח שמזמין מנה כזאת ובכל בעל דוכן מזון שמספק אותה באהבה (אפילו הביא לה אישית מלח מאחד השולחנות מסביב), אבל בעיקר כי הייתה לי הרגשה שאם אני נשאר לשבת כאן אפילו עוד שעה, אכיר אישית את כל הקבועים.
עם קולה ומים, יצא לנו 77 שקלים. משמע, הן הפריקסה והן הבאגט הטוניסאי, עלו 30 שקל לחתיכה. רוצה לומר, גם ואליו פור מאני יש פה, מעבר לביס המושלם.
סמי וסחבק
היינו חייבים להוריד קצת את האוכל בצעדים קטנים, לפני שנרחיב אותם לקראת החזרה לתחנת הרכבת. אז המשכנו עד לקצה – ושם במעדנייה האחרונה לפני שנסתובב ונעשה את כל הדרך בחזרה, רכשנו את הקלמטה והגבינות שתוארו בפתיח, או אז גם נחשפנו לסלב מקומי, בעצם לא רק מקומי: ניר רון!
אם שאלתם "ניר מי?" אתם מוזמנים לסמן לעצמכם מינוס גדול, שכן לא רק שאתם מכירים את קולו של האיש, אלא יש סיכוי גדול שהילדים שלכם הם מעריצים גדולים שלו: האיש מדובב את דמותו של סמי הכבאי, כוכב סדרת האנימציה הידועה! "בזכותך רציתי כל החיים שלי להיות כבאי!" אומר לו המוכר – ואמא שלו מספרת שרון, כלומר ניר (מה יהיה עם אנשים ששם המשפחה שלהם הוא גם שם פרטי?) הקליט ברכת יום הולדת לנכד שלה, שעד היום עוד לא התאושש מהמחווה.
ובכן, הנה לכם השוק ברמלה במשפט אחד: גם מחירים מעולים, גם חומוס מעולה, גם בורקס – למות, גם פריקסה – לבכות וגם סמי הכבאי! אני לא יודע אם יש לכם עוד ציפיות מהחיים האלה, אני יודע שבסטנדרטים שלי, מדובר בחצי-יום מושלם.