עוד לפני שעלתה "חוליגנים" לשידור (השבוע, ביום שני) שלחו עורכי הדין של בית"ר ירושלים מכתב אזהרה לכאן 11 בטענה כי צבעי התלבושות של השחקנים בסדרה – צהוב־שחור, סמל הקבוצה על מדי השחקנים, והמגרש שבו משחקת הקבוצה – טדי, הם רמזים ברורים לכך שהחוליגנים המדוברים הם מאוהדי בית"ר ירושלים, ובכך מוציאה הסדרה שם רע לקבוצה, והם דורשים צפייה מוקדמת בסדרה ואפשרות לתיקון אם לדעתם יהיה בכך צורך.
כנראה שיש משהו בדברי עורכי הדין. יוצרי הסדרה לא ביססו את סביבתה ועולמה על, נגיד, פ.צ. זלצבורג האוסטרית, או, שוב נגיד, HJK הלסינקי הפינית. שאלו אוהדי כדורגל בארץ איזה יציע מזכיר להם יותר מאחרים שדה קרב, והם כבר יענו לכם. כמובן, בתיאור המשחק בתקשורת ביום שלמחרת יעלה על המסך איזה פשכה שיאמר ששוב קומץ פרוע הורס את ההנאה לרבבות אוהדים שלווים ועד מתי וכו'.
"קומץ" כידוע אינו מידה כמותית פיזיקלית קבועה, והשאלה כאן כמובן היא מה גודלו של הקומץ המדובר. יש האומרים שהקומץ של בית"ר ירושלים גדול ופרוע מכל קומץ אחר במדינה, אבל זה רק תחושתית. מחקר מדעי עוד לא נערך בנושא. תמצאו לא מעט יודעי דבר בספורט שלנו שטוענים כי להפועל ת"א למשל יש קומץ נכבד לא פחות, לא רק בכדורגל אלא גם בכדורסל, שמתפרע ומחריב באופן יעיל ומרשים לא פחות מהקולגות מירושלים, אבל שוב, זה לא מדע. תדמיתית, כשמדובר על פראות, אלימות, נזקים, שיישרף לכם הכפר, מחשבתו של אוהד כדורגל תל־אביבי ממוצע כמוני נודדת לכביש מס' 1 בואכה טדי והצהוב־שחור של בית"ר ירושלים.
"חוליגנים" מציגה את סיפורו של מני אזולאי, עריק מתבודד מהצבא, בן למשפחת מצוקה לא מתפקדת, לא אוהד או מתעניין בכדורגל, מוכר בקבוקי מים ביציאה מהאצטדיון. בסוף אחד המשחקים נקלע מני לתגרה בין אוהדים מקומיים לאוהדי הקבוצה האורחת ומציל ראש כנופיית עבריינים מקומית. הוא נעצר ומגויס בעל כורחו בידי קצינת משטרה (הזמרת דיקלה במשחק מצוין) להיות מודיע משטרתי, ובמקביל ראש הכנופיה מאמץ אותו אליו. בתוך הכנופיה מוצא מני (בן סולטן) תחליף למשפחה שחסרה לו מאוד, כשמהצד השני לוחצת עליו המשטרה להביא מידע על חבריו החדשים.
"חוליגנים" היא סדרת דרמה מתח טובה. אפילו מאוד. היא מעניינת, שומרת על קצב, הקונפליקטים מבוטאים היטב, הזמן עובר בלי שהצופה מרגיש בכך. היא נוגעת ישירות בבעיות חברתיות שקיימות גם מחוץ לישראל, ולראיה העובדה שנמכרה – עוד לפני שעלתה לשידור – לרשתות בגרמניה וצרפת.
היא נופלת בבעיה שהדרמה הטלוויזיונית הישראלית לא מצאה לה עדיין פתרון. כמו בסדרות חרדים שבהן השחקנים המגלמים חרדים לא למדו את השפה "החרדית" כך גם העבריינים ב"חוליגנים" לא מדברים "עבריינית". הם מדברים פחות או יותר עברית נקייה שתשמעו בכל פינה ובקצוות מוסיפים כמה קללות, כמה "אחי", כמה "בוא'נה", וזהו. יש עברית של הרחוב ושל הרחוב העמוק, והיא מתנגנת נהדר לא פחות משפת האפרו־אמריקאים בפרוג'קטס. תשמעו אותה במוסכים, במסגריות, בכל פינה שבה הדוברים מבטאים זעם אותנטי, מאבק על מקום וגם רדידות רגשית. יש בה קיצורים ועיוותים, שיבושים תחביריים – הרחוב הישראלי הוליד לנו שפה נהדרת, והסדרה אינה משתמשת בה. אבל אחרי שמתרגלים לכך, "חוליגנים" היא סדרה שחבל להפסיד.
