"אני רוסי בלאי", פותח זיידמן את השיחה המשותפת שלנו בהצהרה מבודחת אך כנה מאוד, "הגעתי לארץ בגיל 13 ואין לי מבטא, אבל הבית בכל זאת חיבר אותי לרפרטואר הרוסי, והרעיון להציף את העושר והפולקלור שלו הסתובב לי כמה שנים בראש". רוסי בלאי אולי, אבל ישראלי אמיתי, משום שזיידמן "תפס חוצפה" והתקשר לרוזנטל עם הרעיון. זה עבד. "בניו-אייג'יות, אפשר לקרוא לחיבור הזה קוסמי", תיאר.
רוזנטל צוחק בהסכמה. "אהבתי את הספרים של בוריס, ופתגמים הרי לא זרים לי. הוצאתי ספר פתגמים מרוקאי וכתבתי הרבה על יידיש ולדינו, ועל המדף היה חסר משהו רוסי", הסביר, "אוכל הוא הבסיס, איפה שלא נחפש, ולכן יש כל כך הרבה משפטים עליו, והנושא כולו הוא בינלאומי ורב-תרבותי. כשאנחנו אוכלים ספגטי וחומוס, אנחנו אוכלים תרבות. בלי השם של החומוס עצמו, לא נרצה לגעת במנה בכלל. אף אחד לא רעב לחמיצה הרי".
מבחינתו, "השפה מתחילה משורשי העשב, מהעם, מהאנשים שמדברים, מהילדים ומהדברים הפשוטים ביותר. אחר כך היא מתפתחת לספרים גבוהים ולשפה גבוהה עוד יותר. לפתגמים אין אבא או אמא, הם נולדו מתישהו ותפסו, כך שהמפגש הזה היה פורה".
