זה היה יום קשה ב"פטריוטים". הרייטינג כבר תקופה ארוכה בירידה. נתניהו התקפל, שינה מדיניות, עשה פרסה והצניח סיוע הומניטרי על עזה – אחרי קמפיין רעב אנטי-ישראלי שהשתלט על השיח התקשורתי העולמי. סמוטריץ' שותק. מילביצקי חשוד באונס. בתשע בערב מתכנסים שבעה יהודים ומנסים לקושש טיעונים בעד מדיניות הממשלה. זה יום רע בעבודה שכל מהותה היא הגנה על ראש הממשלה. הערב לא ישירו שם "עוד יותר טוב" ויפתחו שמפניה. רשימת האשמים המעודכנת היא: ברק רביד, דרוקר, ערוץ 12, פירס מורגן, אוהד חמו, בן כספית, ערד ניר, יעל דן. עד אליה הם הגיעו.
וביבי? הוא רק רוצה לנצח את חמאס. והוא נחוש. והוא ינצח. בקהל ישבו קטינים שלובשים חולצות "חוזרים לחבל עזה". בהנחה שהם בני פחות מ-20, כנראה שהפועל "חוזרים" הוא כללי ולא אישי.
ואז הגיע העיתונאי והסופר חגי סגל. אינטליגנט, ענייני, איש ימין ערכי. פעם קראו לזה "ימין של פעם". מטרת ביקורו – לתקצר בשידור את כתבתו בת ה-9,000 מילים על בנט ב"מקור ראשון". זו לא כתבה, טור או מאמר – זה כמעט ספר עב כרס. סגל עובר תחנה אחר תחנה של מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, עד הפיכתו לראש ממשלה לשעבר. מסע בעקבות רכבת ההרים מאז ועד היום. כל החלטה, כל בחירה.
סגל כותב ומנתח. בשער של הכתבה, בנט יוצא מהאות "ס" של המילה "הנסיך". הקוראים אמורים להבין שמדובר ברפרור לספרו של מקיאוולי – כלומר פוליטיקאי שיעשה כל דבר כדי להגיע לשלטון, ללא התחשבות במוסר או בהבטחות עבר. מקיאוולי הוא הפילוסוף של הפוליטיקאי הערמומי. סגל הוא הסופר שלו.
"ללכת עם בנט זה ללכת אל הלא נודע", אומר סגל. "ההתנהלות שלו כרגע – כשהוא שותק בקשר לחטופים, לעסקה, לחיזבאללה, לאיראן… זו הולכת שולל". למי שלא קרא את הכתבה – עכשיו מסתבר שזו לא הייתה סקירה ניטרלית בניחוח עמום, אלא כתב אישום.
סגל גם מעריך שאם בנט היה ראש ממשלה בשבעה באוקטובר – הוא לא היה מונע את הטבח. הרי גם הוא היה שבוי בקונספציה. זרימת הכספים מקטאר נמשכה בתקופתו, וכן התחדש והתעצם מתן היתרי הכניסה לפועלים מעזה.
אפשר לתמצת את 9,000 המילים של סגל רק בהתבוננות מטונימית בכיפה של בנט. יש לה תכונה הפוכה משל המונה ליזה: מכל זווית שמסתכלים – לא רואים אותה. כנראה שהוא מאמין שזה משרת אותו בשני הקהלים: הוא גם מתנחל עם כיפה, וגם הייטקיסט מרעננה. גם האידיאולוגיה שלו הפכה מתעתעת – היא נמצאת שם, אבל כבר לא מזהים אותה. הוא במסע להיות ה"מאמי הלאומי", ממתג את עצמו כאיש חדש ו"נקי" שמגיע מבחוץ ויקים קואליציה של תקווה עם לפיד, ליברמן ויאיר גולן. ובינתיים מנסה למכור בציוצים כלליים בובא מייסס להמונים. לפחות הוא מגן על ישראל באנגלית רהוטה בראיונות לחו"ל.
בנט בעמדת המתנה כאילו נוחה, כי כידוע – הפוליטיקאי הכי אהוד בישראל זה הפוליטיקאי השותק. אך בימים כאלה, זה בלתי אפשרי ולא מוסרי.
הוא כמו מכונית שממתינה בשול האוטוסטרדה של הפוליטיקה הישראלית, כשרכבים טסים על הנתיב המהיר – ורק ממתין לשעת כושר להשתלב. או שזה ייגמר בנסיעה בטוחה, או בתאונה.
מהכתבה עולה השוואה ברורה בין בנט לנתניהו. המסקנה היא שאם שניהם אותו דבר – תחמנים, שקרנים, מניפולטיביים, מבטיחים ומפרים, ושממעשיהם הפוליטיים מדיף ריח חריף – אז נתניהו עדיף. הוא לפחות תקף באיראן והכריע את חיזבאללה. בנט לא עשה דבר מאלה. הוא רק הוליך שולל מצביעים ולא באמת הביא הישגים מרשימים. אז אם כל מה שבנט רוצה זה להיות ביבי – עדיף ביבי.
