ברגעים הקשים ביותר היה לנו בוב דילן, אבל הוא לא הציל אותנו; Blood on the Tracks צפה את ההתפוררות שלנו שנגמרה בהתרסקות. האזנו לו ללא הרף מיום צאתו ב־1975 עד שהיינו צריכים להחליף אותו בעותק חדש כי המחט החליקה על הוויניל הישן שנותר ללא חריצים.
זה היה יותר מאלבום; זאת הייתה דרך חיים. תמיד ברקע, מבעבע טינה וחולה אהבה: תשוקה וחרטה, בריחה ונטישה, כעס והשלמה, בגידה ונאמנות, תקווה וזיכרון. דילן הקליט אותו בקיץ 1974 בחווה הענקית שלו במחוז הנפין במינסוטה. במקום שרה לאונדס, אשתו זה תשע שנים, הייתה איתו אלן ברנסטין, בת 24. כמו אומנים אחרים לפניו, מכחיש דילן את האלמנט האוטוביוגרפי של האלבום. ב"כרוניקות", הממואר שלו הממתין לחלק השני, הוא טוען שמצב הרוח והאווירה לקוחים מצ'כוב. דילן ידוע בנטייתו לא לומר אמת.
נוהגים להשוות את עשרת השירים המנקרים באהבה בכל חלקי גופה, ל"Winterreise" של פרנץ שוברט, שהלחין מחזור של שני שירים מאת ווילהלם מולר, זמן קצר לפני מותו בגיל 31. זהו תיאור של מסע חורפי, דיוקן של נווד שבור לב בנוף מושלג, מתחבט בין אובדן לבדידות. אני מכיר את החורף הזה.
לא כל השירים באלבום מתיישרים עם הגדרתו הכוללת על שברון לב ורסיסי יחסים, אבל כך הוא מתויק בתודעה שלנו כבר 50 שנה. אם דילן צודק בהכחשתו הגורפת לפרשנות, מדובר ביצירה גדולה יותר; תיאור של בני דורו שאינם צעירים, שהזוגיות שלהם נפרמת והם משרכים את דרכם אל הלא נודע של גיל העמידה מוקפים חרדה ורדופים בתחושת כישלון.
ג'ון לנדאו, באותו רגע מבקר מוזיקה ב"רולינג סטון", כתב: "'דם' רק נשמע כמו אלבום גדול לזמן מה", כלומר בהמשך הוא דועך בתודעה. זה הזמן שלנדאו ראה את עתיד הרוק'נרול וקראו לו ברוס ספרינגסטין. לנדאו לא טען שספרינגסטין ידיח את דילן, אבל ההנחה הייתה מוטמעת בשפריץ המשבח. כהרף עין הפך לנדאו ממבקר למנהל של ספרינגסטין. המבקרים בביתו במחוז ווסצ'סטר מרבים לציין את הציורים של רנואר, פיקאסו, גוגן ואחרים התלויים על קירות ביתו.
דילן יכול להכחיש כתיבה ביוגרפית עד שהפרות יחזרו מהמרעה, אבל "דם" הוא הקזת דמו שלו. הוא במיטבו המודע לעצמו, ויכולת הכתיבה הפנומנלית שלו מגויסת בשירות האמירה החשופה והאישית ביותר בחייו.
יש אלבומים ושירים המייצגים את שני צידי המראה. את הטוב ואת הרע. את האהבה ואת הטינה. את התשוקה ואת הדחייה. כשהחיים היו טובים היה "Blood on the Tracks" צרה של מישהו אחר שנישואיו זלגו לו בין האצבעות. כשהחיים היו רעים, זה היה גם האלבום שלנו. זה תמיד מכעיס ומעורר תרעומת להפיל את הכדור, אבל בלתי נמנע.
אלה היו ימים שזוגות נשואים באושר הכעיסו אותי. בעיקר משום שאנחנו היינו פסגת האושר, ספינת האהבה ופנטזי איילנד. הזוגות ששרדו יותר מאיתנו נחשבו בעיניי חבורה יהירה, גאוותנית ועיוורת. הם האנשים הללו בטוויטר שאין להם בעל או אישה וכולם נקראים בנזוג, בתזוג, א' או ג' ואחד מהם תמיד בפריז שעה שהאישה שאיננה אשתו חלילה, נשארת בבית ומכינה לילדים המדהימים ארוחה צרפתית של חמש מנות.
אינני מזהה ידידים, בני זמני או חברים לנשק, במרחב החברתי שהטרולים גורסים שאני שייך לו. אין לי מיליֶה ולא ברנז'ה ואינני מצוי בנפתולי הקריירה של סילונית הר־צופן. אני ממורמר במידה, עצוב ומשגיח בעין בלתי מכוונת על רמת הרעלים בדם. מי שלא ראה אותי שר עם הפרסומות בטלוויזיה והולך למטבח בעיכוס של ג'ון וויין, או רוקד בטוטו ונעלי בלט את "אגם הברבורים", או מפחד לצאת מהמקלחת בלילה מחשש שמישהו מתחבא מאחורי הדלת – מפסיד. אם חלילה מודיעים לכם שנותר לכם יום לחיות או שבוע, הדבר היחיד לעשות הוא להאזין ל"Blood on the Tracks".
במקום צילום טוב של דילן, הייתה על העטיפה צללית ראש שלו בפרופיל שנראתה כמו צילום מוות של מי שמאות זבובים מרחפים סביבו. צילמו אותו מרחוק, הגדילו וחתכו, הגדילו וחתכו, עד שהאימג' התפורר ואז עבדו עליו גרפיקאים.
מבקרים כתבו ש"דם" מתעד את התפוררות נישואיו. שנים לאחר מכן החליטו בעלי הדעה כי "דם" הוא אלבום הגירושים החזק ביותר שהוקלט אי פעם. דילן חרז כגאון ואמר באותה עת את הדברים העמוקים, הקשים, הפוגעניים והמרים ביותר מבלי להקריב שברון לב. זה היה תקליט עירום מגימיקים, אקוסטי, ההוכחה הסופית שדילן גיטריסט אקוסטי נדיר ואף פעם, לפני ואחרי, לא הייתה השירה שלה מלודית ונוכחת יותר, מדויקת, מותחת את ההברות, מרקידה את המילים, מתרחקת ומתקרבת מהמיקרופון, מין פרודיה רצינית של עצמו במיטבו. הדפיקות שנשמעות לפעמים הם כפתורי הווסט שלו מקישים על גב הגיטרה.
אילו נגזר עליי לעזוב עם שיר אחד באמתחתי – אין שאלה: "Tangled Up in Blue". השיר הראשון באלבום. זוגות נבנים, זוגות נהרסים, קראנו לזה. בכל שקשור לאהבה, הוריי לא אהבו את השמלה שאמה תפרה והארנק של אביה היה דק מדי. את השבי נובה 62' השארנו באמצע הרחוב בסן פרנסיסקו. נפרדנו כאשר נסעה לפניי לאמריקה ונפגשנו בשדרה. עכשיו אני לבד ביערות הצפון העבותים ואף שאני לבד, העבר קרוב והיא מעולם לא עזבה את מחשבתי.
"דם" משיב את האמונה ברעיון שהעובדה שגם נישואים המגיעים לסופם בטרם עת (או ממש בזמן) אינם בהכרח גזר דין מוות, למרות נטייתם לצבוע בגוון שחור את הקשר הארוך שנגמר רע; כישלון חרוץ קוראים לזה. מ"דם" עולה שזה בסדר להביט לאחור על חייך ולזכור כמה חזק היה הדבק שחיבר, וכי הקשר לא נפרם בתפרים המועדים לפורענות אלא במקומות שלא היית מודע לחולשתם. זה תמיד היה אתגר לשיר עם דילן, ו"Tangled Up in Blue" הוא שיר מאתגר במיוחד משום שדילן אינו עוצר לנשום בו, ושורה מדהימה רודפת משפט מהמם, וסיפור חיים שלם נפרש בבתים ספורים. זה השיר שדילן ממשיך ומתנכל לו. יש מי שספר שהוא שר אותו כ־1,900 פעמים.
ב־1994 שכרנו אסף ואני מכונית בקונטיקט ונהגנו לאוהל העיתונות בוודסטוק. זו עובדה בת הוכחה, אסף ואני שניים המכירים את כל מילות "דם" בעל פה וגם יכולים לשיר אותו בהגשה, דיקציה ואינטונציה נכונה. "Tangled" הוא אתגר ענק גם למיטיבי דילן, ואם הייתה אי פעם חסרה מצלמה בחיינו, זה היה אותו קיץ. לא תיעדנו בגרוש. אם היו מצלמים אותנו מחוץ למכונית, היו רואים שני גברים ארוכי שיער, חדורים בערך עצמם ונינוחים בעורם, מתחרים במתיקות כאב הלב של בוב תוך שהם חותכים עם צמיגים קירחים את הנוף הירוק של ניו אינגלנד.
שרה לאונדס ודילן היו נשואים תשע שנים. הם נפגשו ב־1964 כאשר שרה הייתה נשואה לצלם הנס לאונדס ודילן היה בזרועותיה של המדונה באאז. באאז ודילן נועדו להיות יחד, אבל דילן לא היה גבר של אישה אחת והוא נטש את באאז בלי לומר מילה. היא נטרה לו על כך שנים, כינתה אותו "הפנומן הלא רחוץ" ואמרה דברי אמת אחרים עליו. שרה ודילן נישאו ב־22 בנובמבר 1965 כאשר שרה הייתה בהיריון עם ילדם הראשון. היו להם שנים נהדרות. היו להם שנים רעות. דילן בא והלך ותוך כדי תנועה נכתבו בראשו עשרת השירים על אהבה, שנאה, געגוע וכאב לב שהם "דם".
רוב שכתוב השירים נבע מרצונו של המשורר להרחיק אותם מאמירה אוטוביוגרפית אישית, מה שכמובן לא עלה יפה. לכן הוא מנסה לעבור מגוף ראשון, אני, לגוף שלישי, הוא, מועד וחוזר למקור, אולי משום שהאמת מנצחת. פורמלית, היו השניים עדיין נשואים כאשר הקליט דילן את אלבום הגירושים הגדול. אחר כך הקליט את "Desire", יצירת מופת צמודה לקודמת, שבה זעק "שרה, הו שרה!"; אינך יכול שלא לזרום עם אהבתו הגדולה לרעייתו. הקלקול הגדול, כמה בורגני, קרה על רקע של שיפוץ. שרה רצתה להוסיף חדר ילדים לביתם בקליפורניה ותוך כדי בנייה נולדה אח גדולה וקומה נוספת וגג בצורת כיפת הסלע (או בצל) – והפרויקט גדל ושינה צורה מדי שבוע. בני הזוג שרבו לעיתים רחוקות החלו יורים סכינים מהעיניים.
דילן חזר להופיע, שילב לטורבו הורמונלי, שבועת הנאמנות ההדדית התפוגגה והטרובדור עם החנות הפרומה נכנס למערכת יחסים רומנטית עם מנהלת בחברת תקליטים בשם אלן ברנסטין. בקיץ 1974 עזב דילן את הבית ועבר להתגורר בחווה במינסוטה, המדינה שבה נולד, ליד אחיו דיוויד צימרמן, שהפך ליועצו הקרוב לכל דבר ועניין.
דילן היה בן 33 כאשר נכנס ב־16 בספטמבר 1974 לאולפני A&R בניו יורק כדי להקליט את האלבום ה־15 שלו. במובנים רבים היה בתחילת הפרק השני בקריירה שלו. הפרק הראשון נגמר ב־1966 בתאונת האופנוע המסתורית שבה כמעט מת או שנקע את הזרת. את ההחלמה הפך דילן לפגרה ארוכה שבה חי חיי משפחה, עשה ילדים ואפה לשרה רוגלך. עם "Blonde on Blonde" לא נותרה שאלה בדבר גאונותו וכעת היה צריך לתחזק אותה, משימה שדילן סירב להשקיע בה. פסטיבל וודסטוק ב־1969 הרס לדבריו את חייו. זרים נכנסו ויצאו מביתו באין מפריע. בכל רגע נתון שרצה בסלון שלו חבורת מעריצים מסוממים. הוא הניח רובה ציד ליד הדלת ולמד להשתמש בו. כאשר הגיע גראס עד נפש, ברחו הדילנים לווילג' בניו יורק, אבל שם הפכו למטרה של מחטט הזבל הידוע איי. ג'יי. ווברמן, דילנולוג ג'יפה שעיקר תהילתו בחיטוט בפח הזבל המשפחתי בחיפוש אחרי עדויות ליצירה גדולה.
באולפן חיכתה לו להקה בשם Deliverance, שבראשה הגיטריסט אריק ווייסברג, שעיקר תהילתו דו־קרב הבנג'ו־גיטרה מהסרט "גברים במלכודת". קומוניקטיבי פחות מהרגלו, שיכור מיין שאותו סבא בלגימות גדולות, משכתב את שיריו במחברת צהובה בכתב ידו הקטן, פצח דילן במסע מזורז דרך עשרת השירים שהם "דם". שניים נוספים – "Up To Me", חיקוי חיוור ל"Tangled" ובלוז לקוח מרוברט ג'ונסון – לא נמצאו ראויים אבל מופיעים ב־Box Set, הגרסה רבת־האלטרנטיבות שראתה אור ב־2018.
דילן היה חסר סבלנות. להקת הליווי דידתה אחריו בניסיון להדביק את הקצב. תווים לא היו, ומכיוון שדילן ניגן את "דם" בכיוון לאקורד E פתוח, אי אפשר היה להעתיק את מיקום אצבעותיו על צוואר הגיטרה. ליום ההקלטות השני הזמין דילן רק את נגן הבאס טוני בראון, היחיד שירד לסוף דעתו. השאר חזרו הביתה ולאולפן הוזמנו נגן אורגן ובאדי קייג', וירטואוז גיטרת סטיל. התחביר האנושי הזה היה מוצלח יותר, מה שהופך את ההאזנה החקרנית לששת הדיסקים בקופסה לחוויה של מעקב אחרי תהליך יצירה גאוני. אף גרסה אינה דומה לקודמתה. דילן שינה מילים.
הטייפים נשלחו לקולומביה שמיהרה להכין אותם לחג המולד 1974. כאשר שב והאזין להדפסת ניסיון שנשלחה אליו למינסוטה, מאס דילן בחלק מאיכות השירים המוקלטים. הם נשמעו כאילו הלהקה מפגרת אחריו בשנייה שלמה. באולפן מקומי עם קבוצת נגנים חדשה, הקליט דילן ביומיים חמישה שירים מחדש ואלה השלימו את האלבום שיצא לאור ב־20 בינואר 1975.
לעיתים נדירות בלבד יוצא לנו להיות עדים לגאון בהתהוות עולה לרכבת ויורד אדם במלואו בתחנה שלנו. לא די שהיצירה המונחת תחת אפך גאונית, אתה זקוק למעט השראה בעצמך כדי לזהות אותה בזמן אמת. להבין כי זמר העם שאת שיריו ניגנת בגיטרה ושרת עם חבריך, הגיע לשיאו והייתה לך הזכות להיות בסביבה כדי לרדת לסוף דעתו. עד היום אינני מבין את הגישה שעיקרה "אתה והדילן שלך", כאילו חטאתי בהנחלת אהבתי למוזיקה שלו. לפעמים נדמה לי שיהיו מי שירקדו על קברי בגלל דילן, אבל זה מחיר שווה. אינני יכול לתאר את חיי בלעדיו.
האלבום הענק הזה היה חלק אינטגרלי מחיינו, הנחלנו אותו לילדינו, ירדנו לסוף דעתו כשהיינו נשואים והפכנו לחלק מהמרירות המלוחה שלו כשהתגרשנו. בעבר מרטתי את שארית שערי מתסכול על מי שאינם מבינים את כוחו ומתלוננים על קולו המאנפף ושיריו המונוטוניים. במחשבה שנייה ושלישית, "דם על המסילה" אינו אלבום. הוא אינו מסוג התקליטים שמתנגנים ברקע חיינו בפאזות שונות שלהם, שבהן אנו נדרשים לתיאום ציפיות ולעיתים לדחיית סיפוקים. "דם" הוא עולם שנפתח בפניך, שעל סיפו עליך לחלוף בדרכך פנימה, להתיישב בכורסה נוחה שבה תוכל להתייפח כאוות נפשך ובאין רואה, לצלילי היוצר הגאון ביותר בתולדות הרוק. זה זימון לחוויה שלא כולם כשירים להיענות לה.
לא כל אחד מוכן להפקיד את אישיותו בידי הזולת ולהניח לו ללוש אותה כרצונו. אבל "דם" נמסך בדם ליבנו בהאזנות רבות; כל אחת מהן גורמת לנו להתקרב יותר אל היהלום הגולמי שהוא יצירה מוזיקלית שלמה; כה חד־פעמית, טוטאלית, מרגשת ומייסרת, שכדי ליהנות ממנה במלואה על המאזין להיות ניצול של שני עולמות: הוא חייב היה להיות בזוגיות וגם מי שהפעיל כיסא מפלט כדי להימלט ממנה.
לעיתים אני תוהה מתי אהבתי את "דם" יותר; ביחד או לבד. או באזור המפורז ביניהם. "דם" הוא תקליט למיטיבי לכת, ואלה, מן הסתם, הם מי שהיו שם וכאן. שאושרם חמק מידיהם או שההמוגלובין שלהם הפך נמוך בגלל דימום פנימי. מי שהאזינו בתשומת לב לא איבדו תקווה גם בעלטה מוחלטת. גם כשהוא מסנן דרך שיניו את הלקחים שהפיק מנישואיו הקורסים וטרם ששב וזעק "שרה! הו שרה!", דילן הוא תמיד הדבורה שמוכנה למות כדי לעקוץ או לנחות כמו מסוק בצוף.
שמו של האלבום לא חדל לעורר תהיות; איזה דם? איזו מסילה? התשובות שזורות בין השירים, בין הפשרות והתבוסות, הפגיעות המשותפת לכולנו ונחישותו הכנה של המחבר. התשובה היא: בזמנים שונים, אלה הדם והמסילה שלנו.
