אבל כשהרגולטור רופס, ישראל הופכת לגן עדן למתאמים סמויים. אין מספיק תחרות, אין פיקוח אפקטיבי, והחברות יודעות שלא יקרה להן כלום. הן ראו את כתב האישום נגד רביד, ובכל זאת קפצו על הרכבת בלי חשש תוך כמה שעות. לכן, זאת לא רק התייקרות אלא אמירה ברורה של "אנחנו לא סופרים אף אחד".
בהודעות המתפתלות, שמשדרות בחוסר נוחות צבוע מול הצרכן, החברות מדקלמות את המנטרות המעייפות, "התייקרות עלויות", "שנתיים לא עדכנו מחירים", "ספגנו עליות מחיר" ודואגות להוסיף את החשודים המיידיים שלהן, "הספקים". אבל האם עלויות הייצור באמת התייקרו בדיוק באותו יום, בדיוק באחוזים דומים, בכל החברות יחד? מישהו באמת מאמין לזה?
כשהרשות שותקת, הפשע משתלם. וכשהפשע משתלם, אין פלא שהפעם הבאה מגיעה מהר יותר, בעוצמה גדולה יותר. המשוואה פשוטה: הם מרוויחים ואנחנו משלמים. הם מעלים מחירים ואנחנו שותקים ומרימים ידיים, כי אף אחד לא מגן עלינו. כי שר האוצר, שר הכלכלה ורשות התחרות, לא מגנים על התחרות והצרכן, אלא מאפשרים לעשוק אותו.
