לא רק מנגנון אימוץ הדעה הפופוליסטית והצגתה כאידיאולוגיה נחשף כאן ברבים, אלא גם עוד כמה מאפיינים בולטים של הביביזם: חוסר מודעות עצמית, שאיפות נקם (במקרה של מורס לא ברור על מה) וסגנון משתלח.
זה בא לידי ביטוי כאשר מורס מתבקשת ישירות על ידי מי שמפקחת עליה במשרד החינוך להסיר פוסט שהכפיש מנהלת אחרת. "היא לא תגיד לי מה לעשות" (היררכית, זו בדיוק מי שכן אמורה להגיד לה מה לעשות) בתוספת ייחול ליום שבו תהפוך לפוליטיקאית חשובה והיא זאת שתקבע עבור המפקחת שהעזה להעיר לה.
קצת כמו המנהיג העליון של הקבוצה הזאת, שראה את אביו נרדף על ידי הממסד האקדמי והפך את הנקמה באליטות למשנתו הפוליטית, כך גם רבים מחבריה. יותר מכל אידיאולוגיה, מפעמת בליבם התשוקה להיות אלה שיורו למי שדרכו עליהם פעם, מה לעשות.
ומה באשר לסגנון המשתלח? זה בא לידי ביטוי כאשר מזרחי וצוותו מנסים לקבל ממנה תשובה לגבי המסלול הלא חוקי שבו היא צועדת, אבל במקום זאת היא רואה צל הרים כהרים: "כל הכתבים מחכים לי מתחת לבית" היא אומרת למזרחי, שעונה לה: "אבל זה רק אני…".
זאת ועוד – בהמשך היא מעמידה פנים כאילו היא לא מזהה אותו (קשה מאוד להאמין, חיית תקשורת שכמותה) ושואלת "מאיזה ערוץ אתה?" רק כדי להתלהם נוכח התשובה: "אה, ערוצי התבהלה, התרעלה".
אפשר להזדעק נוכח תוכן דבריה של מורס, חובה להזדעזע מהסגנון ולתהות אילו ערכים היא מנחילה בדיוק לילדים הרכים של החינוך היסודי או איזו מין מערכת חינוך יש לנו, אם מי שניחנה במזג גרוע כל כך הופכת למנהלת של מוסד חינוכי. אבל יותר מכל קיבלנו הצצה נדירה אל מתחת למכסה המנוע של המכונה הביביסטית, שהפכה את תנועת הליכוד ממפלגה בעלת זכויות בישראל לאוסף של עלים נידפים שמתעופפים עם כיוון הרוח, רק בשביל הסיכוי לקבל איזה מינוי.
בכדורגל נוהגים לומר על ניצחון מקרי של קבוצה טובה למרות משחק גרוע, ש"המזל הולך עם הטובים". הנה כי כן, כך היה לתחקיר של יוסי מזרחי – ממש לא מהמוצלחים שלו כתחקיר, ועם זאת מצליח לטלטל כל צופה שעיניו בראשו.
