אדם סנדלר השתתף בעשרות קומדיות טובות יותר ופחות, אבל "האפי גילמור" היא כנראה אחת האהובות והפולחניות שבהן. הסרט יצא ב-1996, ונקרא בשם הדמות שהקומיקאי גילם בו – שחקן הוקי חם מזג שהופך לשחקן גולף ואז כנגד כל הסיכויים לאלוף בתחום, כשהוא גובר על יריב אליטיסט ושחצן בשם הגאוני שוטר מק'גווין וזוכה באהבת חייו.
הדמות של שחקן הגולף מסמלת היטב את האישיות הציבורית והקולנועית המורכבת של סנדלר, שהפכה אותו לכוכב כל כך גדול – קורע מצחוק אבל גם נוגע ללב; בנוי לתלפיות אבל פגיע ורך מבפנים; יהודי קצת נעבעך אבל כזה שנולד וגדל בניו המפשייר, לא בדיוק המקום הכי יהודי באמריקה, ובטח לא מעוז של פרוגרסיביים ליברלים. ב"האפי גילמור", הסרט והדמות, יש את כל מה שאמריקאים מסוג מסוים אוהבים לאהוב באמריקה ומזהים כאמריקה האמיתית – עיירות קטנות, גיבורים מן המעמד הבינוני-נמוך, קידוש ערכי הקהילה והמשפחה, סגידה להוקי ולגולף ובוז לאליטות ולממסד.
כמעט שלושים שנה עברו מאז "האפי גילמור". מוריס התנין שכיכב בו הספיק ללכת השנה לעולמו בשיבה טובה, הרבה מים זרמו בנהר, והנה מגיע סרט ההמשך, שעלה בסוף השבוע נטפליקס. למה דווקא המשכון ל"האפי גילמור"? ולמה דווקא עכשיו? הסרט הקודם לא בהכרח השאיר קצוות פתוחים, ועם כל האהבה כלפיו העולם לא בדיוק ישב וחיכה לפרק נוסף, אבל לסנדלר יש חוזה ארוך-טווח עם נטפליקס ואנחנו חיים בעידן של המשכונים, אז כנראה שהפרויקט היה בלתי נמנע.
ב"האפי גילמור 2" יש פי מאתיים דמויות ובדיחות מאשר בסרט הקודם, וגם פי שתיים גולף – סצינות רבות מתארות באריכות ולפרטי-פרטים את המשחק. מי שלא נמנה עם חובבי הענף, אני למשל, לא ייהנה מהן.
אך בניכוי הסצינות הללו ועוד לא מעט רגעים מביכים או משמימים, הסרט בסך הכל מהנה, ובהתחשב בכך שגם הפרק הקודם לא בדיוק היה "מונטי פייתון והגביע הקדוש", הוא בטח לא מבייש את הפירמה. סנדלר כריזמטי כתמיד. בנותיו ג'קי, סיידי וסאני, שכבר הצטיינו ב"את מה זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי", פורחות גם כאן; וכל דמויות המשנה שמקבלות מספיק לימונים יודעות לעשות מהן לימונדה. באד באני נוגע ללב כנושא כליו של גילמור, ובני ספדי ובן סטילר נפלאים כאויבים שלו. שחקן הגולף ג'ון דיילי מצוין כגרסה בדיונית של עצמו, דייר משנה החי במוסך של הגיבור ופעם אחר פעם מציג בפניו חישובים מתמטיים שגויים.
