השחף מנסה להיות המקום המגניב החדש בעיר שמפתיע עם קונספט נוסטלגי שמחזיר למסעדות החמודות ההן מפעם. מבחינת איכויות, היא מספקת משהו שמזכיר את הבעייתיות מבין המסעדות ההן.
הקסם ההוא כלל גם תחושת נדיבות מערכת הסלטים, למשל. כאן, מזכירה הארוחה בכלל טיסה בחברת לואו-קוסט. מגיעים ליעד אבל בדרך מרגישים היטב את הלואו. טרולי והושבה, משלמים ומשלמים, עד שבסוף לא תמיד ברור עד כמה כל העסק באמת זול יותר מטיסות אחרות, אבל ברור שלא תטוס בהן שוב.
אה, כן, גם השירות פה מעורר אסוציאציות כאלה. לוקח המון זמן לדברים להגיע, הצוות לא הכי קשוב והתחושה הכללית היא של פס ייצור ומפעל, לא של מסעדה.
326 השקלים שהשארנו אינם משקפים, אם כן, ערכי תמורה לכסף ראויים. זה אמנם אוכל לא יקר, אבל הוא גם לא רב, לא טוב וכלל החוויה מעוררת קצת אסוציאציות "לבלוע לא ללעוס". האדפטציה שהשחף מגישה למסעדות הדגים ההן מפעם איננה מספקת כלל. היא מבאסת, מעוררת תחושות של פייק נדיבות, געגועים לדבר האמיתי ואולי גם דחף לאכול בגלגולים של אלו מהן שממשיכות ופועלות, גם אם בחלקן הקונספט קצת השתנה.
משהו עמוק צריך להשתנות כדי שהשחף תצליח לספק משהו ממה שהיא מתיימרת לספק. אני מעדיף לשלם קצת יותר ולהרגיש שבאמת אכלתי. לא אחזור.
