זה לא סוד שבין בלפור לעמאן קיים נתק תקשורתי. לא זכור מתי דווח כי שני המנהיגים – ראש הממשלה נתניהו והמלך עבדאללה – שוחחו בטלפון. הרבה איבה זרמה במי הירדן בשנים האחרונות והובילה לחשדנות ולהימנעות של שני הצדדים ממגע ישיר.
עם זאת, השותפות בין המדינות מתקיימת, גם אם היא לעיתים שברירית, קרירה ומתוחה. את הדיפלומטיה בין המדינות חשוב לטפח, שכן השותפות חיונית, גם אם מורכבת, ומשרתת אינטרסים אסטרטגיים של שני הצדדים.
הדיפלומטיה משני עברי הירדן מבוססת על הבנה הדדית של הממשקים בין המדינות בתחומי החקלאות, הביטחון, התיירות והכלכלה, אך קיים דיסוננס בין מה שמתרחש בשקט, בפועל, ובין מה שנראה מבחוץ. קיים פער בין שיתוף הפעולה מאחורי הקלעים ובין הניכור והעוינות במישור הציבורי והפוליטי.
המלך עבדאללה מהלך על חבל דק ונזהר מאוד על רקע הרגשות האנטי־ישראליים בקרב רוב אזרחי ממלכתו, שחלק גדול מהם פלסטינים. הוא נאלץ לאזן בין שיקולים פנימיים ובין הבנת חשיבות הברית עם ישראל. מאז פגישת שני המנהיגים בינואר, לפני שנתיים, עת ביקר נתניהו בעמאן, הם לא נועדו.
עבודת הדיפלומטים בשני הצדדים ידעה עליות וירידות, במיוחד בשל העובדה שמאז פרוץ מלחמת “חרבות ברזל” שני השגרירים לא נמצאים בשגרירויות. שני הצדדים צריכים לעבוד בזהירות רבה, תוך תמרון בין אמירות פומביות ביקורתיות ובין מהלכי תיאום שקטים. זו דוגמה לכך שהדיפלומטיה אינה נמדדת רק במחוות פומביות, אלא גם במערכת מורכבת של אינטרסים, ולצידם לחצים פוליטיים ואתגרים גיאו־אסטרטגיים.
בין ישראל לירדן מתקיימת שותפות שבירה, אך קריטית, שדורשת זהירות, גמישות, ובעיקר – שמירה על ערוץ פתוח של דיאלוג, גם כשנראה שדלתות נסגרות.
31 שנים של שלום הן לא עניין של מה בכך. הגיע הזמן לחמם מחדש את היחסים. ראש הממשלה נתניהו צריך למצוא את הזמן המתאים ולפגוש את המלך עבדאללה באופן ישיר. המפגש יכול להתקיים בירושלים או בעמאן, ואולי אפילו בוושינגטון. פסגה מדינית כזו יכולה לקדם את הסכמי אברהם ואת שיתופי הפעולה במזרח התיכון. גם ארצות הברית תברך על כך, והדבר יכול להוות פתח לחימום יחסים עם מדינות ערביות נוספות.
