שנים ניסיתי להבין מה המשמעות של "תיאטרון אחר". בצעירותי לעגתי לזה. טענתי שתיאטרון אחר שווה תיאטרון לא טוב. אבל לא כך הוא. ראשית צריך להצדיע למיזם שמחזיק יותר מ-40 שנה (45 ליתר דיוק) אולי הדבר היחידי חוץ מכיכר אתרים שמחזיק פה יותר מביבי. זה לא מובן מאליו. ושנית רק אם נזכור את ההברקות שיצאו מהפסטיבל הזה במשך השנים – ההצגה "נעמי" שכתב יוני להב, "אללה כרים" של אורי פסטר ועוד ועוד… וכמובן זה שבכלל יש פסטיבל במזרח התיכון תוך כדי מלחמה, תוך כדי מחאה ברונן בר ותוך כדי אורית סטרוק – זה בכלל נס ועל זה תרועות. נכון, לשיטתי צריך לסגור את כל המדינה עד שיחזירו את החטופים החיים אבל נכשלתי בניסיון הזה – אף אחד מחבריי האמנים לא מדבר איתי או מנסה לשתף פעולה – כולם עסוקים בהישרדות כלכלית וכללית – אולי קשה להאשים אותם.
זאת פעם ראשונה שאני בפסטיבל למרות יובל להקמתו ואיזה אושר פה בעכו. נתחיל באומנות ונגיע לדגים. ההצגה של יוני להב "הייזנברג על אי הוודאות" היא לא הצגה בדיוק – היא מיזם פיוטי, שירה ממש (האיש משורר ללא ספק) משוחק נהדר וכתוב מקסים – ואם סיפור עלילתי לא בראש מעייניכם – טוסו לראות את זה. ולו רק בגלל הופעה מהפנטת של ענת ברזילי ותפאורה מקסימה של טלי יצחקי.
אפשר לעבור לדגים? רגע, עוד לפני – אירועי החוצות של הפסטיבל. עכו היא עיר מרגשת, השוק, האנשים, הריחות. לעומת זאת, אירועי החוצות הם מופע אימה של מוזיקה מזרחית מהסוג הנחות ביותר (אייל גולן ושו"ת) שבינה לבין תיאטרון אין דבר אלא אם מדובר בתיאטרון האבסורד. חבל. מישהו היה צריך לתת איזו שנייה מחשבה גם לזה ולא פלא שאין כרטיסים להצגות אבל בחוץ אין כמעט אנשים – לפחות לא בשעות בהן אנחנו הסתובבנו.
נעבור לדגים? עכו היא מעדנייה גדולה של גורמה וסתם חומוס מדמיע מרוב שהוא טעים. אבל אי אפשר בלי המסעדה (הטובה בישראל לדעתי) אורי בורי – ארוחת טעימות כזו לא אכלתי לא בפריז ולא באמסטרדם. כן, לא זול אבל כנראה שבשביל אוכל כל כך משובח צריך להשקיע פעם בשנה נגיד. כי כל כך טעים שהצער על החשבון מתאדה יחד עם ניחוחות המנה האחרונה. וגם לישון בעכו זה תענוג – מלון "ערבסק" לא יקר בכלל גם בעונה הבוערת, מקום מהסוג שאם הייתם נתקלים בו ברומא הייתם מספרים לכל העולם שמצאתם את המקום המושלם. זוהי עכו ילדה, זוהי עכו, לא יפו שגם היא מתוקה, ורק דמיינו איזה עולם היינו יוצרים פה ביחד יהודים וערבים לולא הסכסוך המטומטם והנורא הזה. הסכסוך מבית מדרשם של סינוואר ובן גביר.
הערות לסדר
- בליל הסדר היינו כפי שהבטחנו בכיכר החטופים. היה מקסים, מרגש, עמוס באנשים טובים ואופטימיות קלה נשבה בין המצות. לא מבין איפה היו חברי האופוזיציה. עזבו "חברי", איפה היה "חבר" אופוזיציה אחד? אחד לא היה שם! בלתי נתפס. את חברי האמנים ייצג בן ארצי וגם הם לא נראו. גם לא מצלמות הטלוויזיה. התעייפו כולם? אולי. אבל האופוזיציה שוב מביישת אותי ואת כל המחנה שלנו שכמו שאמרתי הבעיה במחנה שלנו – זה המחנה שלנו.
- הפרשה: אני חושב שבסוף הבנתי. הוא איש ימין, הוא הדליף כי הוא גיבור, מה שהדליף לא ממש חשוב, עמית סגל קיבל, העביר לאלמונית מ"ישראל היום" שהעבירה לאולסי פרי וסל! למה זה מתפרסם דווקא עכשיו? אני מניח שמישהו חשב שלרונן בר היה איזה חצי יום שקט וזו הגזמה פראית.
העלמה מעיתון "הארץ"
העלמה (שמה שמור במצולות הים) כתבה עלי מאמר שקרי, מכפיש ומגעיל, כינתה אותי אידיוט שימושי (שזה הפוך מאידיוטית לא שימושית) וגינתה בכל לב את השתתפותי ב"פטריוטים". העלמה כותבת באותו עיתון שאסר (מעודף ליברליות) על גדעון לוי וג'וש בריינר להשתתף בתכנית למרות שגדעון כל כך רוצה, כך סיפר. אז אני אתבע אותם כי אין לי כוח לשקרים האלה יותר. כן הלכתי לפטריוטים, כן אני מקבל אחלה כסף, כן אני נהנה שם, כן קיבלתי במה שיש לה תהודה ענקית – יותר מכל במה בה דיברתי אי פעם, כן אני אומר שם מה שאני רוצה ללא הגבלה וכן בעיני הכיבוש יותר גרוע מהמון דברים אחרים וכן אני אעשה כל שאני יכול כדי להביא שלום על ישראל כולל לשבת עם האנשים הכי בעייתיים מבחינת עמדתם בעיני כי זה מה שעושים כדי לקדם עניינים. אה, וכן, אני אשתמש בכל כוחי החוקי כדי להסיר פרעושים כמו אותה עלמה שאיני נוקב בשמה כי אני מתכוון לתבוע.
נ.ב. לפני שאתם מלעיזים – שילמתי כחוק על כל הנהנתנות הגסטרונומית וסידורי השינה. תרגעו.
גילוי נאות: יוני להב חבר שלי. גילוי מאוד נאות – הוא איש בלתי נסבל.
