בין הקירות המתקלפים של בניין באוהאוס תל־אביבי נולי עומר יודעת למצוא קסם. היא מציירת אותו במכחול, כותבת אותו במחברת, ומגלגלת אותו על הלשון כמו בדיאלוג בימתי. ספרה השישי, “מים רבים" (הוצאת קתרזיס), מתמקד בבניין מגורים ובנפשות הגרות והפועלות בו.
אירוע מוזר שפוקד את ארז ודגנית, זוג צעיר מהקומה השלישית, מניע את השכנות – שולמית, נעמי וחבצלת, כל אחת מדור אחר ובעלת מוזרות אחרת – להירתם לעזרה. שיתוף הפעולה רוקם בין השכנות קשר חדש החושף תעצומות נפש שבכוחן להחזיק את קירות הבניין. הסיפור שכתבה אינו רק על בניין ודייריו, אלא על מדינה, על אנשים שחיים בצמידות רבה מדי, ועל הכוח של אמנות להחזיק הכל יחד.
“הבניין בסיפור הוא דמות בפני עצמו", היא מתארת. “הוא כמו זקן שלא שולט בסוגריו, שמתפורר ודרוך לכל צעקה, לכל ריב, כי הוא חושש מסכנה. הבניין מתפורר, ויש עליו איום כבד של פינוי־בינוי. זה איום ממשי, שמאיים להכחיד מקום וזיכרון. תל אביב כולה נמצאת במעין לחץ מתמיד לשינוי ו’שדרוג’, אבל זה לא רק פיתוח – זה הרס של סמלים תרבותיים חשובים, משהו שמתרחש בצורה מאוד קרה ואינטרסנטית".
"אני אוהבת מאוד את האדריכלות של הבאוהאוס. אני באמת מרגישה שמה שקורה בעיר, ההתפוררות הפיזית לצד הקונפליקטים האנושיים, נכנס לכתיבה שלי בצורה טבעית. כשאני כותבת, אני לא תמיד יודעת לאן הרעיונות יובילו אותי. זה תהליך אינטואיטיבי. הבניין הוא לא רק רקע, הוא כמו דמות שצריך להקשיב לה, להרגיש את החריקות ואת הפחדים שלה", היא מסבירה.
למה בחרת בשם “מים רבים"?
“מוטיב המים חוזר הרבה בספר, במגוון עוצמות וסיטואציות. זה מופיע כגשם, כתנועה, כמטפורה עתיקה לחיים שזורמים – וגם כסכנה של שיטפון, איבוד שליטה. יש במים משהו חי, מעשיר, אבל גם מאיים, וזה מתאים להלך הרוח של הספר".
מקצוע לא יציב
עומר (65), שחקנית, קומיקאית, אמנית פלסטית וסופרת, ממטירה במהלך שיחתנו סיפורים בקצב מסחרר של יצירה ותשוקה. “מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לעשות כמה דברים במקביל", היא מספרת. “בגיל 3 התחלתי גם לצייר, גם לנגן על פסנתר וגם לעשות חיקויים. בשלב מאוחר יותר כתבתי שירים וסיפורים. זה תמיד היה אצלי, חלק מהאישיות שלי".
היא נולדה בתל אביב בשם נעה עומר, בתם של ציפורה ושל ע. הלל – מהמשוררים, הסופרים והפזמונאים הבולטים ביותר בתחום היצירה לילדים, וגם אדריכל נוף מוערך.
“אני חושבת שאבא שלי מאוד השפיע עליי", עומר אומרת. “קיבלתי ממנו במתנה הרבה דברים שאני מלאת תודה עליהם, כמו רגישות לשפה והסתכלות מסוימת על החיים, על אנשים. הוא לימד אותי להבחין בין מה שבאמת איכותי ובין מה שמתחפש לאיכותי מבחינת תרבות ושפה. הכתיבה שלי שונה לגמרי מזו של אבא שלי, אבל הערכים שקיבלתי ממנו נותרו אבן יסוד בדרך שלי".
דמויות תרבות בולטות היו אורחות קבועות בבית ילדותה. עומר מספרת על חברים של אביה, הסופרים משה שמיר, חנוך ברטוב וחיים גורי, שישבו בסלון ביתם. “לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה כי זה היה שגרתי אצלנו", היא מספרת. “הייתי מודעת לחשיבות שלהם, אבל גם לפער שבין מה שהם חשבו על עצמם, והם חשבו שהם חשובים, ובין מה שאני תפסתי כילדה, שראתה בהם חברים של אבא".
כילדה היא ציירה, כתבה שירים, ניגנה, עסקה באמנות פלסטית, ואל המשחק הגיעה מאוחר יותר. “ההורים שלי אמרו לי, וצדקו, שמקצוע המשחק הוא מאוד לא יציב", היא משחזרת.
“אבל לא הסתדרתי במקומות אחרים. למדתי באקדמיה מוזיקה וספרות עברית, אבל לא הצלחתי להתמיד ולסיים את לימודיי. יש לי קשיי למידה, שאז לא אובחנו, ואני פחות מסוגלת ללמוד בקבוצות. בעיקר לימדתי את עצמי. העשייה עבורי הייתה, ועודנה, דרך לשרוד".
ואיך נעה הפכה לנולי?
“לא סבלתי את השם הזה, לא אהבתי אותו, אז בגיל 16 הלכתי למשרד הפנים ושיניתי באופן רשמי את השם מ’נעה’ ל’נולי’. להורים לא היה קל עם השינוי הזה, אבל קבעתי להם עובדה".
בשנת 1982 הגיעה עומר לסטודיו למשחק “ניסן נתיב", החלה ללמוד משחק בצורה מסודרת ואף זכתה במלגת הצטיינות. או כפי שהיא עצמה מגדירה זאת: “מצאתי את המקום הנכון לי".
ארבע שנים מאוחר יותר היא הקימה עם חברתה מהתיכון, דבי קליידר, צמד סטנד־אפ בשם “דבי ונולי", שמהר מאוד הפך את השתיים לכוכבות ולצמד הקומיקאיות היחיד בישראל, עד היום.
“דבי ואני היינו חברות טובות מאוד, והוזמנו להנחות יחד את העדלאידע בתל אביב ב־1986", עומר נזכרת. “בעקבות התגובות הטובות שקיבלנו על הופעתנו שם התחלנו להופיע במועדון 'המרתף העליון' בבית ליסין. ומשם הכל התגלגל".
"היינו כותבות את החומרים שלנו בעצמנו, וזו הייתה תקופה נהדרת של יצירה משותפת. הצמד נוצר מחברות ומשיתוף פעולה טבעי. בתיכון היינו מצחיקות אחת את השנייה, וזה נולד משם. זו הייתה אחת התקופות היפות בחיי. בין דבי וביני הייתה דינמיקה נכונה, נדירה ביותר", היא מספרת.
השתיים הגישו בתחילת שנות ה־90 את פינת הסטנד־אפ “מקום בעמידה" בתוכנית “זהו זה!", כיכבו בסרט מתיחות (“על הפנים"), העלו שלושה מופעי בידור מוצלחים פרי עטן (“כזה כאילו", “למה מי למה מה" ו"דבי ונולי 3") וב־1997 נפרדו.
“הפירוק היה הדרגתי", אומרת עומר. "זה התחיל ברגע שלדבי היה בן זוג, והדינמיקה בינינו השתנתה. אחרי כמה שנים, כשהבנו שמיצינו את זה, החלטנו להיפרד, ועשינו זאת יפה, ללא שום ריב".
אתן בקשר היום?
“בשנים האחרונות לא. דבי חיה בארצות הברית".
ותודה לכדור השינה
עומר אינה מתרפקת על זיכרונות של כוכבוּת מימי ההצלחה הגדולים, להפך. “הפרסום לא באמת הזיז לי, אולי זה בגלל שהיה לי אבא מפורסם. זה לא ריגש אותי", היא אומרת. “מה כן שימח אותי? שמישהי אמרה לי שאני גורמת לה לצחוק. לגרום לאנשים לצחוק ולשפר את מצב הרוח שלהם היה הדבר הכי חשוב לי. הרבה יותר מפרסום".
מה דעתך על ההומור של היום?
“אני בעיקר אוהבת את אודי כגן ואת ‘הפרלמנט’, למרות שזה לא חדש".
לאחר פירוק הצמד היא פיתחה קריירה של משחק בתיאטרון (“כולם היו בניי חוץ מנעמי", “האבא של החתן", “במילא", “אבירות מתעלפות"), בקולנוע (“סיפורי תל אביב", “באזזז", “פרחים של מרציפן") ובטלוויזיה (“מתיר עגונות", “שלטון הצללים", “קיבוצניקים"), וגם העלתה מופעי יחיד שכתבה (“מתה לחיות 2" ו"מופרע קומי").
בתחומי יצירה אחרים הציגה עומר ציורים ויצירות אמנות פלסטית נוספות בכ־25 תערוכות, כתבה שישה ספרים וגם פרסמה שירים וסיפורים בעיתונים ובמגזינים. “אני חושבת שהעשייה שלי היא גודש הגודשים, ואני מתכוונת לגודש של הצבעוניות והרבגוניות".
"גם הרקמות שאני יוצרת ומציירת צפופות ומלאות צבע ודימויים", היא מעידה. “אני אוהבת המון תבלינים, גם באוכל וגם ביצירה שלי. אני מגוונת את עיסוקיי כדי להשתפר בחיים".
את עוד ניגשת לאודישנים?
“שולחים לי כל הזמן תסריטים והצעות לתפקידים, לחלק אני נענית ולחלק לא. אני מחפשת תפקיד שיהיה טוב עבורי, שארגיש שאוכל לבוא בו לידי ביטוי. תפקיד עם עומק, שיהיה גם מצחיק וגם עצוב. כמו המציאות שלנו".
אם הזכרת אותה, מהן תחושותייך במציאות שלנו?
“המציאות שאנחנו חיים בה, עוד לפני 7 באוקטובר, היא מציאות עם עננה רדיואקטיבית מעל ראשינו. ‘שלטונתניהו’ פשוט גורם לנו להתעורר וללכת לישון עם העננה הזו, ולכן החיים של כולנו פה הם חיי הישרדות מבחינה נפשית. כאן המקום שלי להודות לכדור השינה שבלעדיו אני לא מסוגלת לישון מאז 7 באוקטובר".
מה את עושה בימים אלה?
“אני מעלה תערוכות מיצירותיי עם עוד אמנים במסגרת ‘נולובז’ בתל אביב. בשבוע שעבר ננעלה תערוכה שלי בשם ‘דבש וארס’. אני עובדת על תערוכה גדולה שתעלה בדצמבר בירושלים ותוקדש ללאה גולדברג, וכמו תמיד מחפשת את הרעיון החדש הבא".