קריסת שלטון אסד בסוריה שינתה את פני הזירה האזורית. נותרו סימני שאלה מובנים ביחס לסיכויי הצלחתו של המשטר החדש, אולם מסתמן קונצנזוס בינלאומי רחב, המעדיף סוריה מאוחדת תחת שלטון מרכזי על פני המשך הכאוס. יציאתה המהירה של איראן מסוריה נתפסת כהישג המשמעותי ביותר של המשטר החדש. כעת, שתי שחקניות אזוריות, שלהן גבול משותף עם סוריה, מתחרות על אופי השפעתן במדינה: ישראל וטורקיה.
ישראל חוששת מכינונו של ממשל אסלאמי רדיקלי בסוריה ומהשפעה טורקית נרחבת. היא טרם הגיעה להחלטה בשאלה אם היא מעדיפה שלטון מרכזי חזק בדמשק. הצהרות ומהלכים רומזים שישראל מעדיפה מדינה חלשה ומפורדת. ישראל חשה שבנסיבות הנתונות ביכולתה למלא תפקיד מרכזי בעיצוב הזירה הסורית. טורקיה רואה הזדמנות היסטורית לייצב את גבולה עם סוריה תוך חיזוק התלות של משטר א־שרע בה. היא גם רואה הזדמנות פז לחזק את מעמדה האזורי.
טראמפ ומערכת יחסיו עם ארדואן מוסיפים לתמונת המצב המבטיחה בעיניים טורקיות. העימותים בסווידא והמעורבות הישראלית בסוריה נתפסים באנקרה כניסיון ישראלי להחליש את א־שרע ולהותיר את סוריה חלשה ומפורדת. גם בוושינגטון לא אהבו את המעורבות הישראלית. נראה שלישראל ולטורקיה אינטרסים מנוגדים בעניין סוריה, והשאלה הקריטית היא אם ניתן להגיע להבנות שימנעו מיסקלקולציה, שעלולה אף להידרדר לעימות ישיר. התשובה לכך חיובית, בהינתן בהירות מספקת בשתי המדינות בעניין האינטרסים החיוניים שלהן ובעניין האינטרס הברור של הזירה הבינלאומית, המבכרת מתן קרדיט למשטר א־שרע.
המדיניות הישראלית בנושא צריכה להישען על כמה אדנים. מעורבות פרו־אקטיבית, צבאית, ובעיקר מה שנתפס כ”יד קלה על ההדק” מול משטר א־שרע, אינם מתקבלים בעין יפה בוושינגטון וגם באנקרה. ניתן לשער שישראל מבקשת לקבוע מעין גזירה שווה בין העניין הדרוזי לעניין הכורדי עבור טורקיה. מכל מקום, המסר שלפיו יש לישראל קלפים מול סוריה וטורקיה הובהר.
נדרשת הפנמה ישראלית עמוקה שמעורבות טורקית בסוריה, אף אם נרחבת מדי בראיית ישראל, שונה מהותית מהמעורבות האיראנית. גורמים ישראליים עמומים, המזהירים שנוכחות צבאית טורקית בסוריה מסוכנת מזו האיראנית, טועים ומטעים, ועלולים ליצור מעין נבואה שמגשימה את עצמה. דומיננטיות טורקית בסוריה איננה רצויה לישראל, ויש לפעול דיפלומטית, בעיקר מול וושינגטון, כדי לצמצמה. אולם אין מדובר כלל באיום בנוסח האיראני.
המהלכים הישראליים בסוריה, כולל ההשתלטות על שטחים מעבר לנכלל בהסכם ההפרדה, נתפסו בתחילה כמושכלים, אבל סימני השאלה בעניינם גוברים, במיוחד לאחר תקיפת יעדי המשטר החדש בדמשק.
נדרשת פעילות דיפלומטית אינטנסיבית במשולש ירושלים־אנקרה־וושינגטון במטרה לחדד את האינטרסים של שלושת הצדדים ולמנוע גלישה לא רצויה לתפיסות שגויות. הערוץ הישיר, הדיסקרטי, הישראלי־טורקי, חיוני. ישראל חייבת לרדת מ”האולימפוס” שעליו היא נמצאת לנוכח הצלחותיה הצבאיות ולאמץ חשיבה רציונלית ואסטרטגית, לצורך ניצול הצלחה מושכל, ולא הרפתקני.
