35
לכל מדבקה יש סיפור משלה. יש כאלה שנכתבו ביד, אחרות הודפסו בבית. חלקן פשוטות, חלקן צבעוניות – אבל כולן נוצרו מאותו מקום, הרצון להגיד משהו אישי על מי שכבר לא כאן. לפעמים זו רק מילה אחת, לפעמים משפט קצר, לפעמים רק פנים. כל מדבקה כזו היא זיכרון קטן של אדם מסוים, הקירות בתחנות הרכבת הפכו לפסיפס של סיפורים אישיים – שקטים, כואבים, מלאים באהבה שמלווים את הנוסעים בדרך, גם מבלי לומר מילה.
ברכבת אומרים כי כל אחד יכול להדביק מדבקה לזכר היקרים לו, ולא נראה בינתיים שימוש בקירות ובעמודים ברכבת לצרכים פוליטיים. אין עדיין החלטה עד מתי יישמר המרחב הציבורי בתחנות כאתר הנצחה, ומה יעשה בעתיד עם השטחים האלה.
