נתניהו היה באופוריה ב־48 השעות הראשונות. עכשיו, כשבא לבת ים, פניו האפירו. הוא והציבור כולו ראו את פניה האחרות של המלחמה. המבצע הצבאי, שאליו התכוננה ישראל במשך כ־30 שנה, יצא לפועל.
השעות הראשונות, היממות הראשונות, מצביעות על הצלחה גדולה ועל הישגים נדירים. בין היתר פגיעה באתרי הגרעין, חיסול מפקדים בכירים של הצבא ומשמרות המהפכה, וכמובן נטרול ההגנה האווירית והרס מאגרי טילים, כטב"מים ומכוני ייצור שלהם.
עד כאן הכל טוב, והלב יוצא לאנשים במדים ושלא במדים, שהפגינו מחויבות, דבקות במטרה ויצירתיות. הראש היהודי אכן המציא לנו פטנטים, העיקר שייתנו לו להמציא.
אולם היממות ללחימה כבר הביאו תוצאות שונות, ובעיקרן הפגיעה בבית, בעורף שלנו. גם כאשר הכל צפוי לכאורה והתגובה האיראנית אכן מגיעה, נצברים והולכים נפגעים בקרב על הבית, וההפתעה היא גדולה וקשה. "זאת הולכת להיות מלחמה ארוכה", אמר בצדק ראש הממשלה מיד בתחילתה, והרמטכ"ל זמיר הוסיף וגיבה אותו: "זוהי מלחמה שמבוססת על סיבות ענייניות ומקצועיות", אמר.
הרקע לדבריהם של שני האישים הוא ברור ומובן. שניהם, ולא רק הם, צפו כי הציבור הישראלי השסוע והמפולג יתאחד, אומנם לזמן קצר, כנהוג בראשית מלחמה, אבל אחר כך יש להניח שדי מהר יצופו השאלות שנשאלות תמיד. האם אכן זוהי מלחמת ברירה או מלחמת אין ברירה?
האם נתניהו מנסה להיחלץ בעצמו ממצוקת 7 באוקטובר, או שמא באמת האיראנים עמדו בפני פריצה גרעינית וישראל התערבה ברגע האחרון, כפי שעשתה בשעתה בעיראק ובסוריה?
אלו שאלות רלוונטיות, אי אפשר להתחמק מהן. להפך, יש לזכור אותן ולהתמודד עימן. הדרך הנכונה היא לא רק להשיב, אלא גם להתמודד. כדאי שוב להזכיר את השנתיים האחרונות שעברו על החברה בישראל, חלקן במאבק ציבורי שלא היה כדוגמתו, וחלקן במלחמה בעזה ובחזיתות אחרות, לצד עימות חברתי־פוליטי קשה.
נוכח ההתפעלות מהפטנטים, היצירתיות והדמיון של העושים במלאכה, צריך לבחון כמה אנרגיה השקיעה החברה הישראלית בשנתיים האלה בענייניה הפנימיים, ועד כמה הזניחה את הביטחון ואת מי שנושאים אותו על גבם – צה"ל, השב"כ, אפילו המוסד.
עד אשר נחת עלינו 7 באוקטובר, וחשף כיצד ישראל הזניחה את ענייני הביטחון שלה. במקום לשכלל את יכולותינו, אלו שזכו עתה לשבחים כה רבים, שקענו במלחמות אחים רוויות שנאה ומשטמה. מצד אחד ממשלה שמנסה לנטרל את אחת מרשויות השלטון, ומהצד האחר מאות אלפי ישראלים שמחו על כך, הפגינו באינסוף הפגנות, ויצאו להגן על ישראל הדמוקרטית, מדינה של חוק וסדר.
העימות הזה לא הסתיים עתה. הוא רק הוסר לרגע קט מסדר היום, ושימת הלב הציבורית נדדה למלחמת איראן־ישראל הראשונה. כך בדיוק קרה ב־7 באוקטובר – לזמן קצר המחאה שככה, ובמקביל הממשלה האטה את קצב החקיקה. בישראל שררה הבנה כי ״לא העת היא״ לחקיקה לעומתית שמפלגת את הציבור, בוודאי לא בעיצומה של מצוקה לאומית כה קשה.
עכשיו, בפרוץ המלחמה, נשאלת השאלה מה יהיה ב"יום שאחרי", כשישוב השקט – והוא ישוב. האם שוב נשמע על היועמ"שית, שוב יחזרו לסדר היום ה"דיפ סטייט", שוב יחפש ראש הממשלה להאשים את ה"קפלניסטים"? או אולי, לשם שינוי, נניח מאחורינו את המחלוקות האלה ונבין שהן מיותרות ומזיקות? לא רק לזמן קצר, אלא בכלל.
האם נשכיל, בתום קולות המלחמה, להחזיר לחיינו משהו מהשפיות שכולנו רוצים בה ומאמינים בה? כולנו (לא בדיוק, אבל רבים מאוד).
הכל חוזר לראש הממשלה. עכשיו, בעת שהוא חי את רגעיו הגדולים, הוא חייב להודיע באופן חד־צדדי כי מבחינתו ה"הפיכה המשטרית" הסתיימה, מיצתה את עצמה.
ברגע הזה יש רק מטרה אחת, מטרה עליונה: להביס את איראן, לשלול ממנה את האופציה הגרעינית, ולדלל את יכולותיה להצית שריפות במזרח התיכון ובישראל. רק כך העורף יתאחד, והחברה הישראלית תפתח במסע של ריפוי והחלמה.
לשם כך יצטרך ראש הממשלה לשוב ולעיין בכתבי צ’רצ’יל שהוא נוהג לקרוא בשעות הפנאי. הוא ילמד כיצד התאחדה בריטניה במאבקה באויב הנאצי, וכיצד הבטחתו של צ’רצ’יל ל"דם, יזע ודמעות" אכן התממשה.
