בשבוע שעבר אישרה הכנסת החלטה על תמיכה בהחלת ריבונות ישראלית על שטחי יהודה ושומרון. על אף שאין להחלטה תוקף משפטי אופרטיבי, היא בעלת משמעות סמלית לא מבוטלת ומבטאת את רצונם של חלקים נרחבים בעם לתקן את העיוות שראשיתו ביציאה להרפתקה המופקרת באוסלו. אלא שכפי שכבר למדנו לאורך יותר ממאה שנות סכסוך, סמליות לבדה אינה מניעה מהלכים בשטח. כדי להתחיל למשול יש להפשיל שרוולים ולעבור משלב ההצהרות לשלב המעשים.
מבעד לאווירה החגיגית קשה להימנע מהשוואה לשורת החלטות בעבר שנועדו להיטיב עם ההתיישבות, אך בפועל בוטלו או מוסמסו. דוח ועדת לוי, למשל, משנת 2012, קבע שהשטח ביהודה ושומרון אינו נחשב כבוש ולכן בנייה קיימת של יהודים במרחב זה אינה מנוגדת לחוק הבינלאומי. הדוח דרש לאפשר הליכים להחלת החוק הישראלי על היישובים, כולל לגליזציה של מאחזים בלתי מאושרים.
אלא שהממשלה לא אימצה את הדוח באופן רשמי ולא חוקקה את המלצותיו. גורלה של התוכנית לחיבור מעלה אדומים לירושלים וליצירת רצף טריטוריאלי בשטח E1 היה דומה.
אנשי יו”ש לא צריכים עוד מסרים הצהרתיים שאינם מביאים לשינוי מציאות. היישובים זקוקים לתכנון מוניציפלי, לתשתיות תחבורה, לקיום מערכות חינוך ורווחה מתקדמות יותר, ובעיקר להכרה משפטית. כי בלי טאבו, חוקי תכנון ומשילות אזרחית מלאה, אין ריבונות אמיתית.
ברקע השאיפה המתמדת של האויב הפלסטיני לסלק אותנו מארצנו, ברור לכל בר דעת כי כל נסיגה מהשטח שמהווה חגורת מגן ומאפשר שליטה ביטחונית ומרחב תמרון תהיה בכייה לדורות, ותקים מדינת טרור בלב הארץ. דווקא בימים שבהם מציינים 20 שנה להתנתקות, הלקח חייב להיות מופנם לא רק במערכת הביטחון, אלא בעיקר בזירה המדינית. המצב הנוכחי, שבו ישראל אחראית על השטח אך לא מחילה עליו את החוק, ממשיך לספק חמצן לרעיון העוועים של שתי מדינות בין הירדן לים.
הפיכת ההצהרה לריבונות בפועל מחייבת חקיקה: החלת החוק הישראלי על שטחי יהודה ושומרון. מדובר בתהליך משפטי סדור, שיטתי ובר ביצוע. הדבר מצריך החלטת ממשלה ברורה, ובעיקר אומץ להפסיק להתנצל. אין עוד מקום למונחים כמו “הגדה המערבית”, “הקו הירוק” או “התנחלויות”, שמטשטשים ומנתקים את הקשר היהודי־זהותי מהשטח.
כחלק ממהלך כולל, ישראל צריכה להציב יעד לאומי ישים וברור שיביא למציאות חדשה לדורות: מיליון תושבים יהודים ביו”ש עד שנת 2035. עם תמריצים נכונים, חיבורי תחבורה חכמים והשקעה בשירותים קהילתיים ניתן להגיע לשם. אלא שיריית הפתיחה אפשרית רק עכשיו, כשבארצות הברית נמצא הממשל האוהד ביותר לישראל מאז ומעולם. זוהי שעת כושר היסטורית שאסור לנו לבזבז. אם נחמיץ את הרגע, נמצא עצמנו בעתיד נלחמים על עצם הזכות להתקיים כאן.
הכותב הוא ראש המועצה המקומית בית אל
