בלום היא קברנית. היא מתגוררת בעיירה אוסטרית ומתפעלת את עסק הקברנות שקיבלה בירושה מהוריה שמתו בתאונת טביעה בים. היא נשואה בנישואים מאושרים למארק, יש להם שני ילדים, ורק שהיא עובדת במקצוע – איך לומר זאת – די מוזר. המתים לא מפחידים או דוחים אותה. בילדותה הוריה אימנו אותה להיות קברנית, וכשחששה, נאמר, לתפור את שפתיו של בר מינן לקראת הצגתו בארון, הענישו אותה הוריה באופן מקורי – הם הכניסו אותה לארון מתים וסגרו אותו, עד שהבינה שהפחד מהארון חזק מתחושת הדחייה והתחילה לעשות את כל הגועל נפש של העבודה שלה ללא היסוס. חוויית הארון ודומות לה הן הסיבות שבבוא היום הטביעה בלום את הוריה בים, אבל זה רק בהערת אגב. זו גם הסיבה לכך שבלום לא מפחדת מהמתים, ואם למשל המת גבוה מדי מכדי להיכנס לארון, אין לה כל בעיה לקחת מסור ולנסר את רגליו, נגיד מהברך ומטה.
ויום אחד הבעל מארק – שוטר במקצועו – יוצא לעבודתו, ונהרג בתאונת פגע וברח בכביש סמוך ליד ביתו. בלום האבלה מגלה בכיסיו פתקים מוזרים ומתחילה לפתח חשד שלא במקרה נדרס ומת. היא מתחילה בחקירה פרטית משלה ומגלה שאכן יש דברים בגו, מוצאת את האשמים בזה אחר זה, ומכיוון שהיא בלום שאוהבת מוות, מחסלת אותם בזה אחר זה.
אין ספק שיוצרי הסדרה עלו כאן על רעיון מעניין. הפלירט שלה עם המוות גרוטסקי, בלום עצמה היא בהחלט טיפוס אפל ומרתק, אבל דמותה, והסדרה כולה לא מפותחת עד הקצה. בלום נראית נורמלית, מתנהגת ביומיום באופן נורמלי, מגדלת את ילדיה באהבת אם ברורה, ורק קופצת מדי פעם, נגיד, לשרוף את הכומר למוות, או לנסר למוות טיפוס אחר. הדיסוננס בין בלום א' לבלום ב' חריף מדי ומשאיר טעם דק של החמצה, ותחושה שהיה צורך בתסריטאי מופרע יותר למצות את מרב הפוטנציאל כאן. ובכל זאת ואף על פי כן “המתים של בלום" מומלצת לצפייה. רק לא בקרבת זמן רבה מדי לארוחה כלשהי.
