לאורך כל ההיסטוריה אפשר למצוא עשרות מקרים שבהם הגדיר המנהיג את מטרות המלחמה אך מבלי לוודא כי האמצעים העומדים לרשותו מאפשרים להשיג את המטרות הללו. אחד הספרים הדנים בנושא זה, שזכו להערכה רבה הן מצד היסטוריונים והן מצד אנשי צבא הוא ספרו של ההיסטוריון האמריקני ג'ון לואיס גאדיס על אסטרטגיית-על (On Grand Strategy מאת John Lewis Gaddis).
גאדיס סוקר היסטוריה של 2,500 שנה וטוען כי הכישלונות הצבאיים הגדולים בהיסטוריה נבעו מפער גדול ולא מבורר בין מטרות המלחמה לבין זמינות האמצעים להשיגן. מטרות המלחמה לפי גאדיס הן אינן יותר ממילים בעלמא, בעוד האמצעים להשיג את המטרות והמכשולים הצפויים בדרך דורשים בחינה מעמיקה יותר של המציאות הגשמית. אם לא מתקיים בירור יסודי באשר לדרך שבה אפשר לגשר בין מטרות שאפתניות ומעורפלות לבין הדרך הריאלית להשיג אותן, הדבר עלול להוביל לאסונות כבדים.
מלחמת פרס-יוון: הדוגמה הראשונה שעליה מסתמך גאדיס עוסקת בכוונתו של המלך הפרסי קסרקסס, שיש האומרים שהוא אחשוורוש, לכבוש את יוון בשנת 480 לפני הספירה. לרשותו של קסרקסס עמד צבא ענק. לפי הרודוטוס ההיסטוריון שתיעד מלחמה זו, הכוח הפרסי מנה כמיליון חיילים. גם אם מספר החיילים הפרסים הופרז בהערכתו, הרי שבכל מקרה ועל כך אין חולק, הצבא הפרסי היה גדול לאין שיעור מהצבא היווני. קסרקסס האמין כי היתרון הכמותי שלו די בו כדי להבטיח את השגת המטרה: כיבוש כל יוון. הוא התעלם משורה של מגבלות ומשתנים שיכלו לסכל את תוכניתו.
בין המשתנים הללו יש לציין ארבעה: אומץ הלב של היוונים, הטופוגורפיה הקשה של יוון (ארץ הררית עם "מעברים הכרחיים") מה שמקשה על צבא גדול ומסורבל למצות את יתרונו הכמותי, הצורך להאכיל צבא עצום המונה כמיליון לוחמים במלחמה מתמשכת והיתרון של היוונים (אלו האתונאים) בלחימה בים.
כמו מנהיגים אחרים לאורך ההיסטוריה קסרקסס גם הוא הניח כי העובדה שהוא מייחל להגיע ליעד שאפתני, די בה כדי להשיג את מטרתו. בסופו של דבר ההתעלמות מארבעת הגורמים שצוינו לעיל הייתה מה שסייע ליוונים להנחיל מפלה קשה לפרסים.
