בעיצומו של גל הכרות בינלאומי מחודש עם מדינה פלסטינית, וברקע החרפה ביחסי ישראל-אירופה בעקבות הלחימה בעזה, מספק המזרחן אל”מ (מיל’) ד”ר משה אלעד ניתוח מפוכח על מצבה של הרשות הפלסטינית.
“הרשות הפלסטינית”, פותח אלעד, “גרה בשכונת המדינות, מקבלת מכתבים כמו מדינה, מצטלמת כמו מדינה – אבל בלי מפתחות לבית. זהו הדימוי שפלסטינים מתוסכלים שבעי ‘הכרות’ רואים לנגד עיניהם, והם שבים ושואלים את עצמם, מה עדיין לא עשינו כדי שנזכה במפתחות לבית? איך ייתכן שמעל מאה וארבעים הכרות – ואפס ריבונות? בימים האלה הפארסה של המדינה הפלסטינית רושמת שיאים חדשים”.
לדבריו, המצב ההומניטרי ברצועת עזה הפך לזרז עבור מדינות אירופה ללחוץ על ישראל באמצעות מה שהוא מכנה “הכרה עונשית”. “אירופה כועסת על ישראל בנושא עזה ומענישה אותה ב’הכרה במדינה פלסטינית’. הרי כולם מבינים שהלחץ של הארגונים הערביים והמוסלמיים במדינות אירופה על מקרון, סטארמר ואחרים הוא שהביא את ההחלטות אודות ההכרה ב’פלסטין’. הפלסטינים המסכנים לא מבינים ששוב ושוב משתמשים בהם בתור שוט?”, הוא שואל.
אלעד משווה את מצבה של הרשות הפלסטינית לדמות ספרותית: “יש מי שמדמה את הרשות הפלסטינית לנסיכה בטקס הכתרה מתמשך – כולם באים, כולם מברכים, רק הכתר לא מגיע”.
הוא מזכיר את הצהרתו של יאסר ערפאת באלג’יר בשנת 1988 על הקמת מדינת פלסטין, ואת ההחלטה הסמלית של עצרת האו”ם כחודש לאחר מכן: “ההכרה החלה כבר ב־15 בדצמבר 1988 במסגרת החלטת האו”ם 43/177. עד סוף 1988 כ־78 מדינות כבר הכירו ב’פלסטין’, בעיקר מהעולם הערבי, אפריקה ואסיה. ההתפשטות נמשכה גם בשנים הבאות, והיקפה הגיע לכ־100 מדינות כבר בתחילת שנות ה־90. ישראל ראתה אז באש”ף ארגון טרור”.
אך מבחינתו של אלעד, גם ערפאת הבין אז את מגבלות הסמליות: “הכרה לא עושה מדינה. אם לפלסטינים אין עד עכשיו מדינה זה קודם כל בשל עקשנותם להכתיב את תנאי ההסכם עם ישראל ולקבוע את הגבולות העתידיים; זה בגלל שהרש”פ מאז היווסדה לא הרוויחה דולר אחד בכוחות עצמה אלא התמכרה לתרומות ומענקי חינם; זה בגלל שבכל הפרמטרים של ניהול מדינה הרש”פ נכשלה פעם אחר פעם; זה בגלל רצונם להכריח את ישראל לקבל מדינה פלסטינית בגבולות 48’ והם יעשו הכול כדי להציק לה – בטרור, הפרות סדר, תביעות משפטיות, ובפרובוקציות שונות”.
הוא מזכיר את תקופת אוסלו כאבן דרך קריטית: “בשנים 1992 – 1999 הכוללות את הסכמי אוסלו בין אש”ף לישראל (1993–1995), מדינות נוספות הכירו באפשרות לריבונות פלסטינית – אך למדינה הפלסטינית עדיין לא ניתנה הכרה מדינית רשמית על ידי הצד הישראלי. כפסע היה בין עמדת הרש”פ אז לבין קבלת מעמד מדינתי. אש”ף פוצץ את הסכם אוסלו – והמדינה הפלסטינית שעמדה לקום נמוגה”.
במהלך שני העשורים הבאים, הלך מספר ההכרות ועלה – בעיקר באמריקה הלטינית, אפריקה ואסיה. אך בעיני אלעד, “הרשות הפלסטינית היא הישות היחידה בעולם שצברה מספיק הכרות כדי להיות מדינה – אבל נשארה רשות מתוך עיקרון”.
שנת 2011, לדבריו, הייתה שנת שיא: “מדינות רבות מיבשת אמריקה הלטינית (כמו גיאנה, סורינאם, בליז, גואטמלה, האיטי) ועוד רבות באפריקה ואסיה הכירו במדינה הפלסטינית. לפתע הפכה הרש”פ לרשות שזכתה ביותר הכרות מכל מדינה אחרת”.
כשהאו”ם העניק לפלסטין בשנת 2012 מעמד של “משקיפה שאינה חברה”, תהה מישהו בפני אבו מאזן: “כאשר מכירים בך כל כך הרבה פעמים ואת עדיין לא מדינה – אולי הבעיה היא לא ההכרה”. אלעד מוסיף: “אבו מאזן סירב להיכנע והמשיך להתענג על ההכרות”.
בהמשך השנים, לדבריו, נוספו מדינות רבות נוספות לרשימת המכירוֹת – שבדיה, האפיפיור, מדינות קריביות ואחרות. “אבו מאזן חש אז כי ‘פלסטין’ היא ‘רשות מוכרת מדי, אבל מדינה פחות מדי’”.
כיום, בשנת 2025, הרשימה כמעט מלאה: “עד מרץ 2025 – 147 מתוך 193 המדינות החברות באו”ם הכירו במדינת פלסטין. צרפת הודיעה שתכיר במדינה הפלסטינית החודש במליאה של האו”ם ותהיה הראשונה מבין מדינות ה־G7 הפורסת החלטה כזו בגלוי. בריטניה, אירלנד ומלטה צפויות גם הן להודיע על הכרתן במדינת ‘פלסטין’, וקנדה הודיעה כי תכיר במדינה העצמאית הפלסטינית בספטמבר 2025 – תוך ציפייה לבחירות פלסטיניות בשנת 2026”.
אלא שלדעת אלעד, מאחורי כל ההכרות האלה מסתתר פרדוקס: “כל כך הרבה מדינות כבר הכירו ברשות הפלסטינית, שאם הכרה הייתה קובעת ריבונות – הרש”פ הייתה כבר מעצמה. בפועל, היא עדיין מחכה להזמנה לטקס. מעמדה של הרשות הפלסטינית הוא הוכחה חיה לכך שהכרת מדינות איננה תנאי הכרחי לריבונות – אלא לעיתים תחליף לה”.
