על פניו, קולנוע ומתמטיקה הם שני עולמות נפרדים. מה לפופקורן ולפיתגורס? ובכל זאת, סרטים רבים עסקו בנושא, כולל מצליחים ומוצלחים כמו "סיפורו של וויל האנטינג" ו"נפלאות התבונה".
עכשיו, מצטרף לרשימה גם "התיאוריה של מרגריט" הצרפתי, שעלה לאולמות בישראל בסוף השבוע האחרון כשנתיים לאחר שערך את הבכורה העולמית שלו בפסטיבל קאן. רוב סרטי המתמטיקה הקודמים העמידו במרכזם גברים. כאן, כמשתמע משם הסרט, הגיבורה היא חוקרת בשם מרגריט.
מרגריט הקדישה למתמטיקה את כל חייה, שהפכה למרכז עולמה. רגע השיא שלה אמור להגיע כשהיא מציגה את התזה שלה, אך מתממש הסיוט הגדול של כל חוקר וחוקרת: אחד הנוכחים בקהל מעיר לה על שגיאה, שמפריכה לחלוטין את כל טענותיה. באותו רגע, היקום קורס עליה, והמתמטיקאית מחליטה לפרוש מן המקצוע.
רגע השפל הזה מאפשר לה להמציא את עצמה מחדש ולגלות לראשונה את תאוות החיים שמחוץ לעולם המספרים – אך בסופו של דבר גם לחזור בגדול לאהבתה הישנה, לשקם את הקריירה המתמטית שלה, ולהוכיח שלפעמים דווקא כישלונות מולידים את ההצלחות הכי גדולות.
את הסרט כתבה וביימה אנה נוביון, ובניגוד לסרטים רבים בנושא הוא לא מבוסס על סיפור אמיתי מעולם המתמטיקה. הקולנועית יצרה אותו בעקבות חוויה אחרת: בצעירותה, היא נאלצה להתבודד במשך תקופה ארוכה בשל מחלה, מה שעורר בה את הרצון לחקור דמות של אישה מנותקת מן העולם – ממש כמו מרגריט, שרוב חייה היתה מנותקת מן החיים שמחוץ למספרים.
את מרגריט מגלמת אלה רומף, שזכתה על עבודתה כאן בפרס התגלית הצעירה בפרסי הסזאר, האוסקר הצרפתי. השחקנית פרצה כשגילמה קניבלית צעירה ב"נא" המופתי של ז'וליה דוקורנו, ומאז הופיעה גם בשני פרקים של "יורשים" בדמותה של קונטסה. ההופעה שלה מצוינת וראויה לפרס, ובכלל הסרט מהנה ומענג, ויש בו את כל מה שהייתם מצפים למצוא בקולנוע צרפתי: קצת אינטלקטואליות, קצת אלגנטיות, קצת סקס, קצת סטייל, קצת קלאס וקצת קיטש. מה רע.
