המוסר הכפול הפך לשפה הרשמית של השיח הפוליטי בישראל. הציבור, ובעיקר פעילים ותומכים משני צידי המפה, נוטים לשפוט יריבים פוליטיים על פי קודים מוסריים שאינם חלים, כנראה, על המחנה שלהם.
כך, לדוגמה, מחנה “רק לא ביבי” מקונן, ובצדק, על סגנונם הבוטה והתוקפני של טלי גוטליב, שלמה קרעי ודודי אמסלם. אלא שבאותה נשימה ממש נשמעת במחנה זה תלונה אחרת: שהאופוזיציה “רכה”, “אנמית“ ו”חסרה דמויות כמו אמסלם”. אז מה רוצים: שיח אגרסיבי, או ממלכתיות? האם הסגנון הגס פסול, או רק כשהוא מופנה כלפיך?
גם בעניין נתניהו עצמו ניכרת אותה סתירה. מצד אחד, מתנגדיו מאשימים אותו, ובצדק, בהעדפתה של הפוליטיקה על פני טובת המדינה ובאמירת שקרים. מצד שני, הם תוקפים את בני גנץ – דווקא על כך שהוא דובר אמת, פועל באחריות ומציב את טובת המדינה לפני השיקול הפוליטי. מי שאומר “ישראל לפני הכל” נתפס בעיניהם כחלש. מי שמסית – מלהיב. במחנה “רק לא ביבי”, רבים טוענים שנתניהו הוא שורש הרע, אבל דורשים ממנהיגי המרכז־שמאל לנהוג בדיוק כמותו – בשיח ובסגנון.
אבל גם מהעבר השני, בקרב תומכי נתניהו, צביעות מוסרית איננה נדירה. מעריציו מייחסים לו כל הצלחה ביטחונית. אם צה”ל תוקף באיראן, אם חיזבאללה חוטף מכה – זה “בזכות ביבי”. אך כאשר מתרחש מחדל מהדהד, כמו טבח 7 באוקטובר, פתאום ראש הממשלה נעלם מהתמונה. ואז, “הצבא אשם”, “הקבינט לא עודכן”, “השמאל אחראי”, ואפילו קונספירציות על קצינים “קפלניסטים” מתגלגלות. הכל – רק לא נתניהו.
ויש גם שכתוב ההיסטוריה. רבים בימין רואים בהתנתקות מרצועת עזה את שורש האסון של 7 באוקטובר. אלא שהם שוכחים – או מסתירים – שאת תוכנית ההתנתקות יזמה ממשלת ליכוד, שנתניהו היה חבר בכיר בה, ואף הצביע בעד ההתנתקות שוב ושוב. רק כשהעניין הריח לא טוב – הוא עזב. היום, תומכיו מדקלמים סיסמאות על “גירוש” מבלי להזכיר את חלקו של מנהיגם בהחלטות.
כל עוד לא ניישר קו מוסרי, לא נוכל לקוות לשיח בריא או למנהיגות אמיצה. כי אי אפשר גם לקלל את הרעל – וגם לשאוף אליו.
