את הטקסט הבא קיבלתי מבחור נחמד, שיצאתי איתו כחודש: ״היו בעבר חילוקי דעות פוליטיים, אפילו יותר חמורים, אבל המצב הנוכחי הרבה יותר חזק רגשית. פתאום דעות אחרות נתפסות כאיום קיומי. זה מביא למצב הישרדותי, ובמצב הישרדותי הלב לא נפתח״. באותה עת הייתי לאחר תאונת סקי, מרותקת למיטה עם ארבעה שברים באגן, ולא הבנתי איך אני יכולה להוות "איום קיומי“ על גבר חסון, שמתנשא לגובה 190 ס״מ.
בשבוע שעבר שמעתי את מיכה גודמן בהרצאה – והבנתי. בספרו "מהפכת הקשב" מתאר גודמן שלושה תהליכים המובילים אותנו למקום שבו דעה שונה משלנו נתפסת כמאיימת.
הראשון קשור במשפט הידוע "המדיה היא המסר". המדיה הדומיננטית כיום היא הרשתות החברתיות. הן לא רק מביאות לנו תכנים – הן מעצבות את אופן החשיבה שלנו, והרי חשיבה יוצרת מציאות.
את הגורם השני, "הטיית האישור“, גוטמן מסביר כך: ״לבני האדם יש יחסים רגשיים חזקים עם הדעות שלהם. הם נוטים להיות אוהדים עיוורים של הדעות שלהם״. האלגוריתמים מזהים את מה שמסקרן או מרגש אותנו, ודואגים להזרים לנו עוד מאותו דבר. לא כדי להעשיר אותנו, אלא כדי להשאיר אותנו מול המסך. וכך, ככל שאנחנו נחשפים לתכנים שמהדהדים את הדעות שלנו, נדמה לנו שכל העולם חושב כמונו, ושמה שאנחנו חושבים הוא ה־אמת.
וזה מוביל לגורם השלישי, ״בועת הפילטר“ – מצב שבו אנו נחשפים רק לדעות שמחזקות את מה שאנחנו כבר חושבים. האלגוריתמים יוצרים סביבנו בועה דיגיטלית שמבודדת אותנו מרעיונות אחרים, וכשאנחנו נתקלים בדעה שונה – היא נתפסת כאיום.
כשאותו גבר שאל מה דעתי בעניין הקדמת הבחירות, עניתי תשובה משפטית־רציונלית: ״המניע להקדמת הבחירות הוא להיפטר מביבי, אך בפועל אנחנו עלולים לא להשיג את המטרה הזו, ולהישאר עם מציאות של ממשלת מעבר, עדיין עם ביבי״. מאחר שבעולמו של האיש נתפסות הבחירות כמציאות שבה נתניהו יוחלף בוודאות, כשהטלתי ספק בכך והצגתי מציאות אלטרנטיבית, הדבר נחווה על ידו כאיום. הייתכן שכשהוא יצא לרגע מבועת הפילטר, ופגש "אמת אחרת", הוא הרגיש כאילו התערערה הקרקע תחת רגליו, ונאלץ לברוח? המשפט שכתב, "במצב הישרדותי הלב לא נפתח״, הוא ביטוי לנזק אגבי נוסף של הטכנולוגיה – הפגיעה ביכולת לגלות אמפתיה.
אז מה עושים כדי לא לקרוס מבפנים בכל פעם שמישהו חושב אחרת מאיתנו? אולי עלינו להתאמן בלנהל שיחה. התרבות היהודית נבנתה על המחלוקת, על הוויכוח, על היכולת להסתכל על נושא מזוויות שונות. גם דמוקרטיה אינה נבנית מהסכמה, אלא מהיכולת להכיל אי־הסכמה. אפשר להסכים שלא מסכימים, ועדיין ליהנות מהחוויה שלשמה התכנסנו – ארוחה, חגיגת יום הולדת, או דבר אחר. אולי אם נתחיל להתאמן בזה, נחזיר לעצמנו גם את שריר האמפתיה, שנחלש, לטענת חוקרים, ככל שהטכנולוגיה החליפה את השיחה האנושית.
