דוקטרינה חדשה מתהווה בחודשים הראשונים של ממשל טראמפ השני – גישה נועזת, שיטתית, כמעט פרדוקסלית, אך בעלת היגיון פנימי ברור. אפשר לכנות אותה "כוחנות פאציפיסטית" – תפיסת עולם שמפעילה איומים כדי להשיג שלום, לא כדי להצית מלחמה.
הבסיס התיאורטי לגישה הזו אינו חדש. הכלכלן תומס ק. שלינג, זוכה פרס נובל לכלכלה, טבע כבר בשנות השישים את המונח compellence – כפיית פעולה על מדינה אחרת באמצעות איום באיומים או בעונש. טראמפ לא המציא את השיטה, אבל הוא הפך אותה לאמנות. זהו שימוש בכוח לא כדי להפעילו, אלא כדי לייצר הרתעה, להצר את צעדי היריב ולכוון אותו לעבר הסכמה – הסכמה שהיא לרוב חד-צדדית.
טראמפ איננו נושא ונותן במובנים המסורתיים של הדיפלומטיה. הוא "דיל מייקר". כללי המשחק בעיניו ברורים: מתחילים בעמדה קיצונית, מציגים נכונות אמינה לפעול, ורק לאחר שהצד השני מראה סימני שבירה – מגיעים לפשרה. זו גישת מו"מ שמעוגנת היטב בתיאוריות של ZOPA (אזור ההסכמה האפשרית) ו־BATNA (האלטרנטיבה הטובה ביותר לאי-הסכמה). הטקטיקה המרכזית שבה הוא משתמש היא "בחירה מבנית": שתי אפשרויות בלבד מונחות על השולחן – זו הרצויה מבחינתו, וזו המאיימת והמפחידה. הבחירה אמנם מוצגת כהדדית, אך היא חד-כיוונית.
פרופ' יוג'ין קוגן מאוניברסיטת הרווארד ניתח את סגנון המשא ומתן של טראמפ וזיהה בו ארבעה תפקודים מרכזיים: טראמפ הוא זה שסורק את היריב בניסיון לזהות את נקודות התורפה שלו, זה שפועל מיידית וללא השהיות, זה שמכתיב את הנרטיב ואת קצב ההתקדמות, וזה שמערער את יציבות הסיטואציה ויוצר אי־ודאות מתמדת. בעיני טראמפ, הבלתי צפוי הוא נכס. ההרתעה נוצרת כאשר ליריב אין ביטחון בתגובתך – ועל כן אין לו אומץ לבדוק אותה.
גם כלי הנשק השתנו. במקום הפעלת כוח צבאי – טראמפ מפעיל כוח כלכלי. סנקציות, מכסים, שליטה בנתיבי סחר – כל אלה הם מבחינתו זרועות של מדיניות חוץ, לא רק אמצעים כלכליים. Tarffis (מכסים) –"המילה הכי יפה במילון", אמר והבהיר: אפשר ללחוץ, להכאיב ולהשיג מטרות – מבלי לירות כדור אחד.
הרטוריקה, בהתאם, חדה ומהירה. "תשחררו את החטופים או שייפתחו שערי גיהנום", "כל ירי מהחות'ים ייחשב כאיראני", "ריביירה בעזה – או אתר הריסות". מדובר בשפה פשוטה, תכליתית ומעוררת חרדה – כזו שמצמצמת את מרחב התמרון של היריב ומאיצה תגובה. מעבר לכל אלה, בולטת עוד תכונה אחת מרכזית בגישתו: פרגמטיזם מוחלט. יש שאיפה לעיצוב עולם חדש תוך ראיית המורכבויות – אין דיכוטומיה פשטנית, אין דיונים ממושכים – אלא חתירה לשלום עולמי מהיר עם איזונים ובלמים. כל יעד נבחן לפי התשואה שהוא מייצר. מול רוסיה ואוקראינה הוא מבקש הפסקת אש, לא הכרעה מוסרית. מול מקסיקו הוא מציב אולטימטום: עצרו את סחר הסמים, או שהגבול ייסגר. מול אירופה – הפסיקו לסמוך עלינו כלכלית וביטחונית, בלי לתת תמורה הוגנת. מול סין – שימרו את מאזן הסחר או שתשלמו מחיר.
הדוקטרינה הזו אינה חסינה מביקורת. דיפלומטיה המבוססת על איום – גם אם הוא אפקטיבי – עלולה ליצור חוסר אמון קבוע במערכת הבינלאומית ולגרום להסלמות לא מתוכננות. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהתוצאה: הגישה הטראמפיסטית כופה על החשיבה המדינית והאקדמית לבחון את עצמה מחדש. היא מערערת את ההבחנות הישנות בין שלום למלחמה, בין לחץ להסכמה, בין רטוריקה לתוצאה. היא אולי מנוגדת לאינטואיציה הדיפלומטית, אבל במציאות של חוסר יציבות עולמית – היא מצליחה לייצר סדר מסוג חדש.
האם הכוחנות הפאציפיסטית תוביל לשקט עולמי, או לעימותים בלתי נשלטים? ייתכן שהתשובה לא תגיע מהתיאוריה, אלא מהמציאות – והיא כבר עכשיו בוחנת אותנו, בזה אחר זה.
רבקה קהת היא מרצה למיומנויות תקשורת ומשא ומתן, יזמות וחדשנות במרכז האקדמי למשפט ולעסקים
