"הצד האפל של רובלוקס ומטא־וורס", יס דוקו , כמה מושגי יסוד לקשישים מעל גיל 35 בערך, שלגביהם משחק היה סטנגה, גה גה, מחניים וחמש אבנים, ושהתרחש במקום פרוע שנקרא “למטה" או “בחצר"; שפגשו שם “למטה" בני אדם, או כמו שהיו קרויים אז “חברים" ודיברו איתם פנים אל פנים, כשתוך כדי כך כרסמו חמציצים או קטפו מהשיחים פיטנגו.
המציאות הזאת נעלמה לפני שנים. התפוגגה לחלוטין במהירות מסחררת. אני שואל את הטף בביתי אם בא להם לטעום פיטנגו, והם מסתכלים עליי במבט תמה כאילו הצעתי להם לאכול זיפזיף. אני רואה את הצער בעיניהם על שאינם יכולים לעשות לי DEL או להסיט אותי מהחיים שלהם בתנועת אצבע רוחבית.
זה כי אני מפריע להם באמצע משחק רובלוקס או מיינקראפט או מטאוורס. שם, במרחב האמיתי של חיי הטף, אפשר למחוק בתנועת אצבע קשישים מעוררי רחמים בני, נגיד, 35 ומעלה, או לשנות להם תכונות כך שיהפכו לנסבלים יותר, צייתנים יותר (“תכין לי כריך!"), או פשוט לבנות בזריזות בית כלא סביבם, בלי חופשות. ככה זה בעולמם האמיתי והמתקבל על הדעת של הטף. רחוב, לימודים, בני אדם בעלי רקמות הולכים על שניים הם רק שביל גישה הכרחי ולא נעים בדרך לחדרם החשוך ולכיסא הגיימינג שלהם מול המסך. שם הם בודדים וחיים באושר ובמלוא העוצמה.
הדור הנוכחי והמתקדם של משחקי המחשב, כאמור רובלוקס, מיינקראפט, מטאוורס ועוד, מאפשר לשחקנים חופש רב. הם כבר אינם צריכים להשלים משימות (להרוג יריבים, להפגיז, לפוצץ בנשק חם, נשק קר, רימוני יד אטומיים וכיו"ב) ורק אז הם רשאים להתקדם באופן ליניארי לשלב הבא שבו הם נדרשים להרוג, להפגיז לפוצץ וכיו"ב.
בדור הנוכחי השחקנים מייצרים בעצמם, בסיוע גרפיקה רבת־עוצמה, את עולמם הווירטואלי, בונים לעצמם את המשימות, וגם אינם חייבים להתקדם באופן ליניארי. בכל צומת הם רשאים לבחור את הפנייה הרצויה להם, ויכולים גם לשלב אמצעי מציאות רבודה, שיחות עם שחקנים אחרים, חדרי צ'ט פרטיים שבהם הם משוחחים עם חברים שבחרו, וכל זה בלי לקום מהכיסא בחדרם.
ככה שקשה לשכנע ילד שהיגר לעולם וירטואלי כזה לרדת למטה לשחק סטנגה או גה גה. ורק שהעולם החדש הזה, על כל נפלאותיו, עד כמה שהוא מלהיב את מי שהוא מלהיב, הוא גם רב־סיכונים. כך למשל באמצעות אפשרויות התקשורת הבלתי מוגבלות עם שחקנים אחרים, ניתן ליצור מצב שבו שחקן א' אונס את שחקנית ב', בתוספת גרפיקת עוצמה להמחשה. או להסתפק בהטרדה מינית.
בכל זאת, כל העניין אינו מתרחש פנים אל פנים אלא מאחורי מסכים וחדרים מרוחקים, ולא פעם השחקניות הן נערות עם בעיות חברתיות שמעדיפות מלכתחילה להסתגר בחדר חשוך, כך שקל להעלות אותן על הקרס הלכאורה אוהד וחמים, והשחקן מצידו השני של הקו הוא לא בן גילה והיא אינה יכולה לדעת שבעצם מדובר בטורף מבוגר, ומשם והלאה השמיים מבחינתו, והגיהינום מבחינתה הם הגבול.
זה לא חדש. הרשתות החברתיות, מאז גלגוליהן המוקדמים, שימשו כר פורה למלכודות מהסוג הזה. משחקי הדור הנוכחי פשוט משוכללים הרבה יותר ומקילים על הטורפים לבצע את מעשיהם. סרט הדוקו “הצד האפל של רובלוקס ומטא־וורס" מראה כיצד זה קורה, וכשצופים בסרט מבינים עד כמה קל למשוך אל המלכודת נערות ונערים אבודים הזקוקים בסך הכל לאוזן קשבת. וזה מתרחש ארבעה־חמישה מטרים מאבא ואמא שיושבים בסלון בניחותא. חדר הבת חשוך, הדלת סגורה, אבא ואמא צופים בהנאה ב"חתונמי" בלי לברר או לדאוג במה מתעסקת הילדה, והילדה, קרוב־קרוב אליהם, מנהלת שיח עם טורף מיני.
יותר מכולם, מי שאינם מבינים שהעולם סביבם השתנה, אלו הם ההורים. פעם הסכנות ארבו ברחוב. עכשיו העובדה שהבת או הבן בבית מייצרת אשליה שהם בטווח ראייה וכבר לא צריך לדאוג. אלה שצריכים להתבגר במהירות, הרבה לפני ילדיהם, הם ההורים. הם צריכים לפקח, הם צריכים לבצע גיחות פתע, הם צריכים לרכוש את התוכנה – אם קיימת – שמאפשרת הצצה אונליין למה שמתרחש במחשב של הילד, ובעיקר, אין ברירה, הם חייבים לחנך. הזאבים משתוללים ברשת, וכדאי שהנשמה שלנו, הכפרה הקטן, יידע שאי אפשר להסתובב שם חופשי.
