ייתכן שאם הייתי צופה בסיפור של הזוג בוגנים לפני שנתיים, הייתי נותר אדיש. בסך הכול מדובר בזוג פוטוגני להחריד, שלפחות על סמך ביתם המצודד נראה שגם מבחינה חומרית לא סובלים ממחסור – כך שאולי הייתי אומר בציניות: "אוי אוי אוי" אבל אחרי שחוויתי את מסע טיפולי הפוריות המפרך ואת תחושת האכזבה והכישלון האיומה שהוא מביא איתו, אי אפשר להישאר אדיש לסיפור הזה. כן, גם אם הוא מובא דרך זוג שנראה כאילו נשלף מתוך העונה הבאה של "הלוטוס הלבן".
קשה להישאר ציני מול אישה – כל אישה – שמדברת על תחושת הכישלון, האשמה והאכזבה שחוותה במשך יותר מעשור על כך שלא הצליחה לעשות את הדבר הטבעי לכאורה: להפוך לאמא. ואכן, יש בתהליך הפריון משהו מטעה: רבים כל כך נכנסים להריון בטעות, ואילו עבור אחרים – מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. ובאמת, ועוד רגע אתייחס לכך בהרחבה, נראה שלשירלי ולירן יש את כל הכלים – בייחוד החומריים, אבל גם תמיכה מהבית – שנדרשים למסע שכזה.
אחרי יותר משנה אני יכול להעיד ממקור ראשון: טיפולי פוריות הם הליך יקר מאוד. אמנם בישראל קופות החולים והביטוחים הפרטיים מסייעים, אבל גם עם העזרה הזו מדובר בעשרות, אם לא מאות אלפי שקלים – שלא לדבר על הסבל שעוברות הנשים: כמות לא הגיונית של הורמונים, זריקות יומיומיות ותופעות לוואי קשות. "חשיפה" אפשרה לשירלי בוגנים לגעת ברגעים הקשים, אבל לא התעמקה בהם. הצד הכלכלי של המסע שלהם נותר מחוץ לתוכנית, ההליכים הבירוקרטיים שצריכים לעבור בשביל כל סבב טיפולים והאישורים הרבים שצריכים להמתין להם, לפעמים במשך חודשים אורכים.
