בימים אלה, בזמן שמדינת ישראל מתמודדת עם השלכות כואבות של השבעה באוקטובר, קהילה אחרת, קטנה אך גאה, חווה את ה־7 באוקטובר שלה- בלב סוריה: הדרוזים בג'בל א-דרוז, ובעיקר בעיר סויידא, תחת מתקפה ברוטלית.
לא מדובר בסכסוך שבטי מקומי. מדובר במתקפה מתואמת, אלימה ואכזרית מצד כוחות אל ג'ולאני, מיליציות רדיקליות המזוהות עם הג'יהאד העולמי, דאעשיות, וארגוני פשע חמושים – כולם מבקשים לערער את עצמאות ההר, לפרק את הנהגתו, ולהשפיל את מי שעמדו במשך שנים כקול מוסרי, עצמאי ובלתי נשבר בסוריה.
ילדים נטבחים. בתים מופצצים. קולות חפים מפשע מושתקים. ההר שהגן תמיד- ננטש ברגע האמת. כפי שאנו בישראל יודעים היטב- שתיקה מול טבח איננה ניטרליות. היא שותפות לפשע.
זהו רגע האמת של מדינת ישראל. הדרוזים בישראל נלחמים כתף אל כתף עם חיילי צה"ל. הם משרתים ביחידות הקרביות, משלמים מחיר דמים כבד, ובתוך כך- ממשיכים לשאת בגאון את ברית החיים בין העדה למדינה.
אבל ברית איננה רחוב חד־סטרי. כאשר ההר בסוריה זועק – ישראל אינה יכולה להרכין ראש ולהגיד "זה לא ענייננו". יש לישראל חוב מוסרי לפעול. יש לה אחריות אסטרטגית לבלום את התפשטות הג'יהאד בגבולה הצפוני־מזרחי. ויש לה ברית היסטורית, דמים וגורל, עם בני בריתה הדרוזים.
מה נדרש עכשיו? פעולה מדינית מיידית, קריאה פומבית של משרד החוץ למניעת טבח בהר הדרוזים, ושימוש בכל הכלים הדיפלומטיים כדי ללחוץ על רוסיה, ירדן, וארה"ב.
סיוע הומניטרי – הקמת מסגרת דרוזית־ישראלית־בינלאומית להעברת ציוד רפואי, מקלטים ואמצעי תקשורת לאוכלוסייה הנצורה.
הכרה ציבורית – על החברה הישראלית להבין: הסיפור של סויידא הוא גם הסיפור שלנו. זה לא מאבק של "אחרים"- אלא מאבק של בני בריתנו, נושאי חרבנו, חברינו לדרך.
צה"ל חייב להשמיד את כל הכוחות המתקרבים למחוז סויידא. אנחנו לא שותקים מול אנטישמיות באירופה. לא עמדנו מנגד כשיזידים נטבחו. אז למה נשתוק, כשאחינו הדרוזים נלחמים על חייהם? אם יש לישראל לב, שתראה אותו עכשיו. אם יש לה חוב, זה הזמן לפרוע.
