לא עושים מוזיקת מחאה בארץ. לא באמת. מענישים את מי שמנסה. תשאלו את חוה אלברשטיין, סי היימן, נורית גלרון. משום מה היו אלה בעיקר נשים שניסו. רוטבליט הוא היוצא מן הכלל, אבל גם הוא לרוב עוטף את המחאה שלו בשכבות סוכר, עובד עם המוזיקאים הגדולים ביותר, אלה שאף אחד לא יכול להשתיק, ושוזר מילות נחמה מסביב למחאה. במובנים מסוימים החצר האחורית היא התיקון שלו, הגרסה חסרת הפילטרים. המבט הכי ברור אל המציאות, של פעם, של היום. עם כל הכבוד למילים היפות של נפתלי הרץ אימבר, יענקל'ה שרטט במילותיו את מילות ההמנון המדויקות של האומה הנוכחית: "היו לי ציפיות גדולות, אומרים לי, זה מה יש, הכל פה משובש, הכל פה השתבש".
המוזיקה של החצר האחורית היא לכל אחד. "מענה קולי", "תולה את הנעליים" או "פצצה מתקתקת" הם שירים שקשה להתעלם מהם. אלה לא רק המילים הנצחיות של יענקל'ה, אלא הגרוב הטבעי של הלהקה. החיבור ההרמוני הלא מובן מאליו בין חלקיה שיוצר מוזיקה נפלאה. ובכל זאת, ואולי בכוונה, הלהקה הפכה לנישה שהמציאות הסלילה אותה אליה. וזה מוזר, כי דווקא המציאות הזאת אמורה הייתה להפוך אותה ללהקה שממלאת את פארק הירקון, ולא מתחבאת באולמות קטנים מול קהלים קטנים אך איכותיים. זאת הופעה שכל ישראלי יכול ליהנות ממנה. מוזיקה שכל ישראלי חייב לשמוע. אבל האנשים שמתווכים לנו את האמנות, כרגיל, מפחדים לתת במה לאמת.
בסוף ההופעה, אחרי הדרן נחוץ שכולל את הקאבר המעולה ל"לשרוק בחושך" של אריק, הקהל מריע ללהקה שישבה לאורך כל ההופעה – ולפתע כולם עומדים. זה רגע קצר, אותו מנצל תומר יוסף, רגע לפני שיוצא מן הבמה והולך לטבול במעיין הנעורים הסודי שלו, כדי להגיד לקהל: "נתראה בהפגנות". זו לא בקשה, ולא תקווה – זו הסקת מסקנה. אי אפשר לצאת מהופעה של החצר האחורית ולחשוב שאי אפשר לשנות את העולם. אי אפשר שלא לצאת מהופעה של החצר האחורית ולא להאמין שעדיין יכול להיות כאן טוב יותר. תיכף זה יעבור. תיכף ידליקו אור.
