וזה מדהים, כי ככל שבעולם, באירופה ואפילו בספרד שונאים אותנו יותר, כך אנחנו מתחככים ברגלו כפודל שנבעט ומתחננים לליטוף. ואפילו זה לא מדויק, כי בעוד אנחנו נעלבים על שדוחים אותנו ממשפחת העמים, אנחנו גם כועסים על האנטישמיים הצבועים האלה: רואים דראג-קווין עם דגל פלסטין ותוהים כמה זמן היא-הוא היו מחזיקים מעמד כנציגי הקהילה הגאה על ציר עזה-רמאללה.
וזה נכון כמובן, אבל גם כבר כל כך מייגע. הם לקחו צד לא מפני שנולדו אנטישמיים, אלא מפני שהם רואים מדי ערב בטלוויזיה את מה שאותה טלוויזיה בדיוק נמנעת מלהראות לנו, כדי שלא תיפגם חלילה תחושת הגיוס, השליחות והאמונה בצדקת הדרך של כולנו.
נכון, יש מספיק ששנאו אותנו עוד לפני, אבל רבים מאוד, רבים מדי, שבכו איתנו מול מראות נוראיים מיישובי העוטף – בימים הראשונים של המלחמה, עברו צד אחרי שראו מראות דומים מרצועת עזה, במספרים גדולים פי כמה (לפי האומדן הידוע, פי חמישים).
אז הטלוויזיה שמתוך בחירה מודעת לא מספרת לנו את כל האמת על המלחמה, מקיימת הומאז' לאירוויזיון, פרוש על פני שתי תכניות, ואפילו את זה היא עושה עקום. כל כך הרבה שירים מוכרים הצמיחה התחרות (הלא מאוד חשובה הזאת, בינינו) במשך השנים, שאפשר היה לצפות שייבחרו שירים שאותם ישירו הצופים בבית בכל סלון משפחתי. בפועל זה לא קרה. 3-4 שירים היו מוכרים, היתר היו עניין לערבי טריוויה בברים של הקהילה.
הייתי מתייחס גם ליתר: למשל לעובדה שמתוך כל התכניות שהן בגדר גילוי עריות בין "קשת" לטאלנטים שלה, זו התמוהה ביותר. לעובדה שלמעט צדי צרפתי, איש שתמיד כיף לראות שמח ועליז בגילו המתקדם (הלוואי על כולנו) כל השאר קצת מייגעים כמו דאחקה של שחר חסון, כמו שביעות הרצון העצמית של סטטיק, כמו חוסר היכולת של אופירה לומר משפט מבלי להעמיס עליו לפחות ארבעה מטבעות לשון של סלנג עדכני. וכמו התהייה מה, מלבד ערימות של כסף, גורם לבחור נבון כעידו רוזנבלום להנחות את הקשקוש. יכול להיות שזה מה שעם ישראל אוהב, אפילו יותר מלהרגיש צודק.
