במליאת 30 יום לפטירתו של אהרן עמרם, מלך המוזיקה התימנית, הלך לעולמו, התיישבו שרה, אשתו של 58 שנה, ובנו לירון לריאיון נוגע ללב עם אבי שושן. בין הדמעות והזיכרונות, הם חושפים את הסיפור האישי מאחורי הגדול – איך התחיל הכל, מה עבר עליו כשגלבי כבש את העולם, ואיך נפרדו ממנו ברגעים האחרונים.
איך הכירו שרה ואהרן?
שרה: "זה סיפור מאוד מאוד מיוחד. אני הכרתי אותו, הייתי נערה בת 16 וחצי כשראיתי אותו על במות. אני הייתי בתיכון בישורון בפתח תקווה – מה לי ולעולם הזה של במה וזמרים? אני הייתי בעולם אחר של תיכון של בנות ישורון בפתח תקווה. אני רואה בן אדם וכולם מעריצים אותו, כולם מסובבים אותו."
איך נוצר הקשר?
שרה: "הייתי בחופש הגדול, הייתי עובדת בקייטנה כמדריכה, נערה בת 16 הולכת להדריך בקייטנות, והוא היה שם כמרכז הקייטנה. שלא במקרה. מרדכי חיים, זכרונו לברכה, החוקר המשורר שהוא ידיד נפש שלנו, הוא היה המפקח הכללי של כל הקייטנות. ואז הוא בעצם אמר לו: 'אהרן, שם יש לי בחורה בשבילך שכדאי לך להכיר אותה'. וסידרו שהוא יעביר אותי לקייטנה שאהרן עובד."
מתי התחתנתם?
שרה: "התחתנו ביומיים אחרי יום הכיפורים, חמישים ושמונה שנה."
כמה אנשים היו בחתונה?
שרה: "אלף איש. אלף איש, זה בדוק."
איך זה היה להתחתן עם אהרן עמרם?
שרה: "הוא כבר היה כוכב. אני הערצתי אותו. כשעוד הייתי חברה שלו, הוא בוגר ממני, והיו כבר מזמינים אותו לכנסים. ופגשתי אנשים שלא הכרתי – אם זה גורית קדמן, ואם זה ישראל שייהו, ואם זה ישראל קיסר, ואם זה חיים אושרי. ובכל המפגשים האלה, איך הוא מתנהל, איך מוקירים אותו, איך סופרים… שמנה ואסלטה מלאכה עליו."
לירון, ספר לנו על הילדות שלו של אבא בתימן.
לירון: "אבא שלי כתב ספר בשנים האחרונות, הוא כתב ספר אוטוביוגרפי והוא סיים אותו. ולפני כמה זמן בדקנו איתו: 'אבא, איך מתקדם הספר?'. ואנחנו פותחים את הספר, ורואים 300 עמוד רק על תימן. בכמה הוא היה כשהוא עלה לארץ? בגיל 14, 15. ועדיין הוא כתב 300 עמודים על ה-14 שנים הראשונות שלו בתימן. תבין כמה זה היה חוויה משמעותית."
איך היה להיות הבן של אהרן עמרם?
לירון: "זה בטח מאוד קשה. אתה צריך לדעת את התורה, לדעת את התרגום, לדעת את האונקלוס, לדעת את הכל. אתה גם לא יכול לטעות, כי אתה הבן של אהרן עמרם. 'אנחנו לא טועים אצלנו'. אני עליתי לתורה בגיל שלוש. היו שמים לי שרפרף בגובה כמעט חצי מטר כדי שאני אגיע בכלל לספר. מאז הייתי קורא כמעט כל שבת טארגום, עולה לתורה, תפילות, וגם האחים שלי. אתה יודע, אין… אי אפשר לברוח מזה."
מה היה המפגש עם עופרה חזה?
שרה: "נכנסה כמו לבית משפחה. מה שאנחנו הגשנו, כמו משפחה – עם חיבוקים ונשיקות. 'ואני אוהבת את אהרן'."
לירון: "אבא היה יועץ מוזיקלי. בעצם אבא, יזהר אשדות, עופרה חזה יושבים ביחד באולפנים. ואבא מביא את התיקון, את ההגיה, יזהר מביא את העיבודים, את ההפקה. ונוצר מה? נוצר להיט, להיט – אם ננעלו, גלבי, כל שירי תימן. אבא, יועץ מוזיקלי שלה בתקליט."
מה קרה כשגלבי הפך להיט עולמי?
שרה: "שמחנו, הייתה לנו הרגשה מאוד של שמחה. ידעתם שזה קורה בכל העולם. כן, רק לצערי, היו שם דברים לא נעימים. לא מעופרה, חלילה, ולא מבצלאל, חלילה. ושם באקו"ם קצת, עימעמו, עימעמו. עד היום אתה רואה שזה לא אנחנו כותבים, או לא מישהו שמקורב לנו כותב, אז מין מסך כזה של גלבי. הם לא – יזהר אשדות, כל אלה לא יגידו מילים ששהשיר גלבי פרץ בעולם בזכות אהרן עמרם."
איך עופרה הרגישה עם זה?
לירון: "היא כן היה חשובה לעשות תיקון, והיא יזמה תוכנית מיוחדת בערוץ אחד במיוחד על אבא. הגיעה מגרמניה כדי להגיד: 'תקשיבו, עם כל הכבוד לכולם, זה אהרן עמרם'. חד משמעית, והיא גם הזכירה אותו בכל מקום."
לירון, איך אבא הגיב להצלחה שלך?
לירון: "תקשיב, הוא נתן לי תמיד גב מלא, וכשהוא היה מגיע להופעות, אני ראיתי את העיניים שלו. במבט אחד הייתי יודע בדיוק מה הוא מרגיש. הוא היה גאה שהשיר שלי היה כוכב גדול ברדיו. והוא היה גאה גם שאני שמרתי על ההגיה המקורית השורשית, של המזרחית הקלאסית."
ספר על ההופעה האחרונה.
לירון: "לפני חודש בערך, זה היה הפעם האחרונה אולי שהוא יצא מהבית, והוא בא להופעה שלי. ואני בא לעשות את המחרוזת התימנית שאני עושה הרבה פעמים. והוא היה בקהל, והוא מסתכל עלי, והעיניים שלו אורו, דולקות. קלטתי בראש שלי שזה יכול להיות אחת הפעמים האחרונות, ואכן זאת הייתה. ואני מסתכל עליו, ואני רואה את העיניים שלו, ומתחיל להעלות לי מחנק בגרון, והדמעות מתחילות להציף אותי. ואני הייתי ככה מלפרוץ בבכי כמו ילד קטן, אבל עצרתי את עצמי ואמרתי: 'אני רוצה לשמח אותו'. ועשיתי את המחרוזת, וזה מחרוזת חפלה. וראיתי את העיניים שלו, דולקות, וזה היה לי שווה את כל העולם."
ספרי על הרגעים האחרונים.
שרה: "זה היה ביום רביעי בערב, שהייתי איתו וטיפלתי בו, והייתי רגועה שהכל בסדר. אני באה ביום חמישי בשבע וחצי בבוקר, והמטפל אומר לי: 'הרופא בא ואמר שצריך לקרוא למשפחה'."
לירון: "אני הגעתי בשבת, ואני בא כזה – הוא היה די רדום כזה, ולא מגיב. ואז אני כזה מסתכל עליו, ואני אומר לו: 'אבא, אני אוהב אותך'. והוא פקח את העיניים ומסתכל עלי, והוא אמר לי: 'אני יודע'. אדם בגסיסה, אחרי הרבה זמן שהוא לא דיבר. ואז אחותי פתאום מתקרבת למיטה, ואומרת: 'אבא, תגיד לי גם משהו, תגיד לי שאתה אוהב אותי, תברך אותי'. ואז הוא מתחיל, הוא אומר לה: 'איילת, אני אוהב אותך, תמשיכי במה שאת עושה, תהיי חזקה, הכל יהיה בסדר'. כל האחים שלי, אחד אחרי השני, הוא פתאום חזר להכרה, והצליח להיפרד אחד אחד. אנחנו היינו בשוק."
איזה מסר הוא השאיר?
לירון: "באיזושהי נקודה, הוא מסיים את כל הברכות, מגיע לבן האחרון ואומר: 'תדעו, אני לא רוצה להפריד את הברכות. כל מה שאני מברך, זה ברכות לכולכם. שלא כל אחד ייקח'. שתבין כמה הוא היה חד. אחרי שהוא סיים, תש כוחו, עצם את העיניים ומאז הוא לא דיבר ולא התעורר."
שרה: "הייתה לי זכות לחיות עם אדם נדיר כזה, ענק כזה. בחייו, בחוליו, בכל אורך החיים שלנו, הוא לעולם לא טריח, לא מבקש, הכל בא אליו לבד. אני הייתי צריכה כל הזמן להסתכל עליו ולבדוק מה כואב לו. הוא לא יגיד שכואב לו. ביומיים לפני שהוא נפטר, שאלנו אותו: 'אבא, כואב לך משהו?'. 'לא, הכל בסדר'. כל החיים שלו."
