מציאות מטלטלת מחוללת יצירה: מלחמות, משברים כלכליים, אסונות אישיים וקולקטיביים מתגלמים בקולנוע, בספרות, בשירה, במוזיקה ובתיאטרון. עם זאת, 20 שנה לאחר ההתנתקות, אחד הקרעים העמוקים בתולדות המדינה, נותר שדה התרבות הישראלי עם ייצוגים מעטים באופן יחסי לאירוע המשמעותי כל כך.
"אני יכול להעלות בדעתי כמה סיבות אפשריות לכך, לא בטוח שאני נחרץ בעניינן", אמר ד"ר דן ערב, חוקר תרבות וזיכרון, דיקן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל. "הסיבה הראשונה תלויה בממד הזמן. עיבוד טראומות בקנה מידה כזה – עקירה מסיבית של ציבור להוט ומגובש מאדמתו – דורש זמן ארוך. ראה, לדוגמה, סרטים שעסקו במלחמת לבנון הראשונה ונוצרו כ-25 שנה אחריה. מאוד ייתכן שעוד נראה סרטים עלילתיים שייווצרו על ידי מי שהיו צעירים מאוד בזמן ההתנתקות.
"סיבה נוספת היא תמיכה כלכלית חסרה. סביר שנכון להיום, עבור רבים בממסד התרבותי בישראל, ההתנתקות נראית כצעד מבורך. ייתכן שהצגת ההתנתקות כטראומה אישית או לאומית תחתור תחת עמדה זו".
פצעים על המסך
לאורך השנים נעשו יצירות שעסקו בהתנתקות, אך רבות בהן נשארו בשוליים – בתיאטראות פרינג', בסרטים בהפקה עצמאית של המרכז הממלכתי להנצחת גוש קטיף ובספרים שראו אור בהוצאות קטנות. במיינסטרים התרבותי הנושא כמעט שלא זכה לטיפול. ובכל זאת, היו יוצרים שבחרו להתמודד איתו. עיקר העיסוק נעשה בתחום הדוקומנטרי, מיעוטו בתחום העלילתי.
הסרט הראשון שעסק בנושא גם נקרא בשמו: "התנתקות" (2007), של עמוס גיתאי, בקופרודוקציה ישראלית, גרמנית וצרפתית. כיכבו בו ז'ולייט בינוש ולירון לבו, והוא זכה בפרס בפסטיבל הסרטים של ונציה. הסרט מגולל את סיפורו של אולי (לבו), קצין משטרה שנוסע לאבניון שבצרפת כדי להשתתף בהלוויית אביו המאמץ. הוא פוגש שם באחותו החורגת, אנה (בינוש), שבעקבות צוואת האב חוזרת אל קיבוץ נווה דקלים שבגוש קטיף כדי לפגוש שם את בתה. ברקע, אחיה מתמנה למפקד יחידת שוטרים המתאמנת לקראת יום ההתנתקות.
"בימי ההתנתקות הייתי אמור להיות חבר בצוות השופטים של פסטיבל ונציה", סיפר גיתאי. "בני הצעיר, שהיה אז חייל, רצה שאבוא לראות את הפינוי מגוש קטיף. כך עשיתי, ומזה נולד הרעיון לעשות סרט עלילתי שנקרא גם הוא ‘התנתקות'. כשהגעתי באיחור לוונציה, חלקתי את הרשמים שלי עם הצלם כריסטיאן ברגר, ובסופו של דבר הוא צילם את הסרט שלי.
"האתגר הגדול היה איך לכתוב סיפור על דילמה פוליטית ואישית בתוך מערכת זהויות מסוכסכות. איך לתת עוצמה רגשית לסיפור של דמויות שאני לא מזדהה איתן פוליטית, אבל חושב שהסיפור הוא חלק אינטגרלי מהסתירות שבתוכן אנחנו חיים. מפרספקטיבה של זמן, סרט זה עדיין רלוונטי ושואל שאלות שלא ענינו עליהן. אלו גם הפצעים הפתוחים שלנו ושל אחרים, שסיפורם לא הסתיים".
הסרט הבא שעסק בהתנתקות היה "זוהר הרקיע" (2012) של אליהו בנימין. הסרט תיאר את האירוע מעיניו של אדם קורן (רז זלצרמן), צוער מצטיין בקורס טיס, שנבחר להיות מאנשי המעגל הראשון בביצוע תוכנית הפינוי. הסרט זכה במקום השני בקטגוריית הסרט העלילתי בפסטיבל קולנוע דרום.
ב-25 באוגוסט תעלה בכאן 11 ובפלטפורמת כאן BOX "התנתקות", סדרת הדרמה הישראלית הראשונה העוסקת באופן ישיר בפינוי מגוש קטיף. הסדרה, שנוצרה על ידי חוה דיבון ורם לנדס ובוימה על ידי לייזי שפירא, כוללת שישה פרקים. במרכז עלילתה תא"ל שילה מאז"ה (עמוס תמם), חובש כיפה סרוגה, שמפקד על המבצע ומוצא עצמו קרוע בין חובתו הצבאית ובין הקהילה ומשפחתו המתנגדות לפינוי.
עבור לנדס, איש תקשורת ותיק, זוהי סגירת מעגל. "בתקופת ההתנתקות לקחתי מצלמה ויצרתי סרט דוקומנטרי בשם ‘גשמי קיץ'", הוא סיפר. "ביליתי שבועות בגוש קטיף ותיעדתי. אז, חשבתי שההתנתקות היא הצעד הנכון, אבל היום אני משוכנע שזו הייתה טעות. מה שהדהים אותי היה הפער – כשחזרתי הביתה וסיפרתי על האנשים שגורשו מבתיהם, זה לא הזיז לאף אחד. לא מבחינה פוליטית, אפילו ברמה האנושית הבסיסית. חוסר היכולת לחוש אמפתיה פשוט צרב אותי".
מתוך התחושה הזו נולדה ההחלטה ליצור סדרת דרמה על האירוע. "חיפשתי מי יכתוב את הסיפור הזה, וזה לא היה פשוט, עד שהגעתי לחוה דיבון", אמר לנדס. "גם היא התקשתה להאמין שאני רציני, כי אף אחד לא עשה דבר כזה קודם. היינו בכמה ערוצי טלוויזיה וכולם סירבו, עד שהגענו לתאגיד השידור הציבורי שהחליט לתמוך בנו. זו סדרה אמוציונלית, שממחישה את הסיפור, ואני מקווה שתצליח לגעת גם בלבבות של מי שחושב שההתנתקות הייתה מהלך נכון – כדי שיבינו את המחיר האנושי ששולם".
שאלת האג'נדה
גם בספרות, היעדרה של ההתנתקות ניכר. עם הכותרים העלילתיים הבודדים שעוסקים בנושא אפשר למנות את "כשהשמיים התקרבו לאדמה" (2011) מאת שרה אהרוני, "קיץ כתום" (2013) מאת אסתר שטרייט וורצל ו"לפחד יש ריח" (2012) של תמר ורטה-זהבי.
"הטריגר לכתיבת הספר היה שיחה אקראית שהאזנתי לה בבית קפה", סיפרה ורטה-זהבי. "שלוש צעירות, בוגרות אולפנה מגוש קטיף, דיברו על אירועים מהילדות שלהן שם – ירי על הבתים, פיגועים, חברות שנהרגו. הקשבתי, ניגשתי אליהן וביקשתי לשאול עוד. הן סיפרו שלא רק שהן לא קיבלו אז תמיכה נפשית, אלא שביקשו מהן לשתוק – לא לדבר על הרגשות כדי לא לפגוע במורל. זה היה רגע שפתח לי צוהר לעולם שהרגשתי שמושתק גם בספרות".
לצד זה, היא סיפרה, ריתקו אותה המראות מההפגנות, האווירה הטעונה, המפגש בין נערים ונערות דתיים, והצבע הכתום הבוהק שעטף הכל וסימל את ההתנגדות להתנתקות. את כל אלה היא עיבדה אל תוך עיניו של גיבור ספרה, נריה, ילד בן עשר, "פילטר" רגיש שקולט את כל המראות, התחושות והדינמיקות: יפי הבית בגוש קטיף, הפחד מהירי והחשש מהפינוי, וגם הקרעים במשפחה – אם ואחות המגויסות למאבק מול אב שחושב אחרת.
כשיצא הספר הרגישה ורטה-זהבי שצבעו אותו בחשדנות: "הייתה תחושה שאני נושאת אג'נדה שמאלנית, כי דעותיי השמאלניות ידועות. אבל הספר לא בעד ולא נגד. הוא מספר על ילד שנקלע למערבולת רגשית. אולי דווקא בגלל זה לא לימדו אותו בבתי ספר, כמו שלא נגעו בנושא בכלל".
במרחב המוזיקלי הישראלי, ההתנתקות כמעט לא קיבלה ביטוי ישיר בשירים שכבשו את המיינסטרים, אבל היצירות המעטות שעשו זאת הצליחו לגעת עמוק בלבבות. כך הוא השיר "אמא אם הייתי", שהוקלט ב-2015 על ידי חנן בן ארי, שכתב על חוויותיו מנווה דקלים שבגוש קטיף, והלחין עם אלנתן שלום. "הייתי בתקופה של הפסקה מהמוזיקה, כמעט שנה של שקט מוחלט", סיפר שלום. "ואז, פתאום, באמצע הלילה, המנגינה הזו פשוט הופיעה אצלי בראש, שלמה, מההתחלה ועד הסוף. היא לא עזבה אותי, אז הקלטתי אותה בסלולרי".
כמה ימים לאחר מכן, אחרי שנים שלא היה ביניהם קשר, פנה שלום לבן ארי בהודעה בפייסבוק ושלח לו את ההקלטה. באותו לילה, ב-4 לפנות בוקר, חזר אליו בן ארי עם טקסט מלא. "כשזה יצא, לא הבנו את גודל ההשפעה", סיפר שלום. "היום זה אחד השירים הבודדים שנשמעים באהבה בקיבוצים ובהתנחלויות, בכיכרות מחאה ובאירועים חרדיים. זה שיר שמעורר חמלה, וזה סוד הכוח שלו".
שיר נוסף, שנולד מתוך פצע אישי, הוא "אם ננעלו" (2020) שיצרה הזמרת נרקיס, ומשלב בתוכו את הפיוט התימני הנודע של רבי שלום שבזי. "אני והמשפחה שלי גורשנו מגוש קטיף, והדבר הוא אבן דרך בחיים שלי עד היום", סיפרה לי הזמרת בריאיון ל"מעריב" ב-2020. "בשיר אני מספרת על ההורים שלי, וכיצד הם נאלצו להיפרד מבית החלומות שלהם. זו טראומה שמלווה אותי עד היום, ואני זוכרת היטב את התמונות, המראות והסאונדים משם… אמרתי לעצמי שמן הראוי שיהיה שיר על זה".
לטענת ד"ר דוד גורביץ', חוקר תרבות ותקשורת, הסיבה לכך שההתנתקות אינה זוכה לביטוי רב ביצירות תרבות נעוצה בחוסר עניין של יוצרים בנושא ובעמדתם האידיאולוגית: "אין עניין לאנשי יצירה ואמנות לבכות את העקירה מארץ האבות של עזה", הוא מסביר. "הציבור הישראלי הכללי לא נקרע מההתנתקות".
