כל זה היה נכון גם בעונות הקודמות של "הזמר במסכה", אלא שבאקלים הנוכחי התכנית הזאת היא לא רק איוולת סתמית, אלא מפגן של וולגריות וטעם רע שמתנהל כאילו כל מה שקורה בחוץ לא קיים או בכלל לא קרה.
זה לא משנה כמה שחר חסון מצחיק וכמה טובה הכימיה שלו עם צדי צרפתי – והוא מצחיק והכימיה אכן טובה, והלוואי ואפשר היה ליהנות מזה במסגרת אחרת. וזה לא משנה כמה אופירה אסייג עוסקת בבמות אחרות בדברים יותר חשובים על סדר היום – והיא בהחלט עוסקת. זה במיוחד לא משנה כמה התחפושות מושקעות – להפך, ככל שהן מושקעות יותר כך העלבון מתגבר: כמו פילטרים קיצוניים של תמונות באינסטגרם או ניתוח פלסטי אחד יותר מדי, משהו בקרנבל הזה כבר לא אנושי, רחוק מדי ממה שבאמת קורה. איך נזהה את ברלד מתחת לתחפושת של כוכב שבתאי? כשאנחנו צופים ב"זמר במסכה" אנחנו בקושי מסוגלים לזהות את עצמנו.
"הטרלול מתחיל", מבטיחה התכנית, כאילו אנחנו לא חיים בטרלול מתמשך. "התכנית שהטריפה את המדינה", מכריזה הקריינות, כאילו תכניות טלוויזיה הן מה שהטריף אותנו. "המדינה הולכת להיות בהלם", כאילו אנחנו לא באבל. כאילו כל העולם כולו נדחס לתוך המסך, ומחוצה לו אין כלום. כאילו הכול רק תחרות ניחושים, תחפושות וריקודים. ובעיקר – כאילו צמצום המציאות הזה נורמלי. הוא לא. הוא כמעט אלים. האולם מלא החיוכים, חילופי הבדיחות בהובלת עידו רוזנבלום, סרטוני הרמזים המטומבלים והכוריאוגרפיה הנלהבת – הם בתחום הפוגעני כרגע. הציניקנים ימכרו את זה לא רק כאסקפיזם אלא אף כניצחון הרוח האנושית ויצר השמחה. אל תאמינו להם. ניצחון כזה לא יכול בהגדרה שלו להיות מופע של הדחקה.
