חכמינו, שקבעו את ההלכה בדבר "עניי עירך קודמין", ידעו שמה שאוניברסלי באמת הוא דווקא אותה מגבלה אנושית שגורמת לכך שהכרעותינו אינן תמיד רציונליות, ושבמצבים הדורשים בחירה למי נסייע ובמי נתמוך, לעיתים קרובות דווקא רגש החמלה הוא שקובע במידה רבה את החלטותינו. רגש זה תלוי בין השאר במסוגלות שלנו לרחם יותר על מי שאנו אוהבים, רואים במו עינינו, ומשייכים אותו למעגל הקרוב שלנו.
ההעדפות הטבעיות האלו עוררו דיונים פילוסופיים נרחבים בדבר מוסריותן עוד מימי יוון העתיקה. יש הטוענים שהעדפת טובתם של בני משפחתנו, קהילתנו, עירנו ועמנו על פני טובת אנשים שאין לנו קשר כזה אליהם היא בלתי מוסרית, שכן חייהם וסבלם אינם עולים בערכם ובחשיבותם על אלה של בני אדם אחרים בכל מקום בעולם. ולכאורה, יש צדק בדבריהם.
אבל גם רוב ההוגים המוציאים את החמלה וההזדהות הרגשית הלא-שוויונית ממשוואת המוסריות, אינם שוללים את עצם קיומן. גם לא יכול להתעורר ספק אמיתי בכך שיציאתנו מן העצמי האגוצנטרי שמאפיין את ינקותנו, אל הכללת המצוקות של האחר באכפתיות ובדאגה שלנו, מתחילה במעגלים הקרובים ביותר – המשפחה הקרובה והרחוקה יותר, החברים, השכנים – ומתרחבת בהדרגה לקהילה, לעיר, לבני הארץ ולעם, אבל לא הרבה מעבר לכך.
יתר על כן, כשהחמלה וההזדהות נבנות כך, הן יציבות, אמיתיות וכנות, ועל פי רוב מתקבעות כחלק מאישיותו של האדם. ככאלה הן גם מאפשרות לעיתים הזדהות אמיתית גם עם מעגלים רחוקים יותר.
פועלי כל העולם, תשנאו
אך שתי דיסציפלינות גדולות אינן חולקות אותה הכרה של הטבע האנושי שהייתה לחכמינו ואת התבונה שיש להתחשב בטבע זה בבירור סוגיות אתיות. הדיסציפלינה האחת היא הנצרות, שבהבדל מהלל הזקן שהורה לנו לא לעשות לרעֵנו את מה ששנוא עלינו, מחייבת את מאמיניה דווקא לאהוב את כל האנושות.
השנייה היא האידיאולוגיה הקומוניסטית-פרוגרסיבית-שמאלנית – תקראו לה איך שתרצו. זו אינה מסתפקת בביטול הדירוג של המעגלים החברתיים האנושיים הטבעיים הבונים את יכולתנו לפתח חמלה ואכפתיות כלפי הזולת, אלא למעשה קוראת לריסוקם – החל ממוסד המשפחה ובכלל זה כמובן מוסד הנישואים, דרך החרבת הקהילה הטבעית ועד ביטול הלאום.
בהיותה אנטי-לאומית, היא מציבה את חובת ההזדהות עם המעמד (כמו "פועלי כל העולם, התאחדו", בלי להתחשב בעובדה ש"פועלים" לעיתים אינם נשארים כאלה בכל מהלך חייהם), הזדהות עם המגדר (גם במקרה שבנות ובני מגדר אלה קוראים ומחנכים להשמדת עמנו), הזדהות עם העובדים נגד המעסיק (גם אם מחר העובדים יהפכו למעסיקים, וגם אם המעסיקים הם בעלים של מפעל קטן, שמנסה לשרוד עם עובדיו באוקיינוס כלכלי של כרישים) או הזדהות עם "מדוכאי העולם" (או לפחות אלה שמסווגים כך על ידי "העולם", גם אם הללו רוצחים נוצרים ודרוזים, ופה ושם גם יהודים).
מהדהדים את חמאס
אלא שההזדהות האמוציונלית הנדרשת על ידי אידיאולוגיית השמאל עם מגזרים "אוניברסליים" כאלה אינה מתרחשת במציאות, אפילו לא במדינות הקומוניסטיות שאזרחיהן קיבלו את החינוך וההדרכה שנועדו לבנות אותה. את הסולידריות המזויפת עם המעמד, המגדר, ה"מדוכאים" או האויב, תמיד כורכת אידיאולוגיית השמאל עם שנאה. וזו, בניגוד לסולידריות, דווקא אינה מזויפת כלל. מדובר בשנאה לאחֵר, כלומר למי שהשמאל מגדיר אותו כתמונת ראי של מושא הסולידריות הנדרשת.
כך, הזדהות עם הפועל העני מחייבת את השנאה למעסיק ולקפיטליסט העשיר (אלא אם כן הוא עשיר הייטק נאור); ההזדהות עם נשים בכל מקום בעולם מחייבת התנגדות לגברים, ואפילו שנאה יוקדת אליהם; הזדהות עם מחנה השמאל מחייבת לשנוא את הימין או את כל מי שאינו מתיישר לפי הקו של המחנה (התיישרות שהגיעה בימינו אפילו עד להגנה על הדוגלים ברצח נבחרי ציבור).
לשיא הגיעו בתקופה האחרונה דוברים במחנה השמאל אצלנו, המזהים דווקא אותנו כמבצעי הרעבה מכוונת של עזתים, ולא חלילה את חמאס, שבאמת מרעיב במכוון את חטופינו ואת התושבים בעזה שנמצאים בשליטתו. הללו, המְאַמצים את התעמולה של הארגון הרצחני הזה, מהדהדים אותה החוצה, ובכך יש למעשה תמיכה בהמשך שלטונו ברצועת עזה – וכפועל יוצא בהמשך ניסיונותיו להביא להשמדתנו.
שמאל זה, המככב בבמות ביטוי לא מעטות, מצדד בנרטיב החמאסי המפוברק של חמאס, ובכך לא רק משלב ידיים בצדקנות ובפלבול עיניים עם מפיצי תעמולת שקר אנטי-ישראלית ואנטישמית בחו"ל, אלא אף מספק למדורת השנאה העיוורת כלפינו דלק נוסף.
הרשו לי להטיל ספק באמיתות החמלה שהם מבטאים כלפי מושאי אהדתם המוצהרים של אותם דוברים, אך איני מטילה ספק בסולידריות של השנאה: לחיילי צה"ל "המבצעים רצח עם" ו"מרעיבים" את ילדיו, לממשלת ישראל "הנוראה הזאת", ששולחת אותם לבצע פשעים אלה, ומעל לכל – לאלה שהצביעו בעדה.
