מלחמה היא דבר מכוער ואכזרי, כך היה לאורך כל ההיסטוריה וכך גם כיום. מי שחושב אחרת כנראה לא חווה את מחיר המלחמה בגופו ובנפשו. אחד ההיבטים הנוראיים של מלחמה הוא המחיר שמשלמים לא רק לוחמים בשני הצדדים, אלא גם אזרחים. בעשרות השנים האחרונות, ולפחות מאז מלחמת
וייטנאם התופעה הזו בולטת לא משום שנהרגים יותר אזרחים בהשוואה למלחמות העבר אלא משום שמאז תום מלחמת העולם השנייה, וליתר דיוק מאז 1949 התקבעה נורמה גם משפטית, גם פוליטית וגם מוסרית לפיה יש לעשות כל מאמץ בכדי למנוע פגיעה באזרחים.
למרבה הצער קיים תמיד פער בין הנורמה הרצויה לבין המציאות, וזאת בעקר בשל סיבה אחת פשוטה: אחד הצדדים לסכסוך עושה מאמץ כפול – גם לפגוע באזרחי הצד האחר, ויותר משמעותי – להשתמש באזרחים שלו כמגן אנושי. כך קרה בוייטנאם, באפגניסטאן, בעיראק, בסומליה, בלוב, בלבנון ובעזה. התוצאה היא שהיחס בין אזרחים הרוגים ללוחמים הרוגים הוא גדול מ-1. במקרים רבים הוא מגיע גם לתשע.
כן, צה"ל הורג אזרחים רבים בעזה, ביניהם נשים וילדים. הדבר קורה לא כי מישהו בצד שלנו חושק בכך אלא בשל שתי סיבות אופייניות: במקרה הראשון, האזרחים נמצאים בקרב המחבלים או בצמוד למטרה צבאית איכותית. אין דרך לפגוע במטרה מבלי לסכן אזרחים. במקרה השני הדבר הוא תוצאה של טעות בזיהוי, לדוגמא רכב שהופלל בטעות כרכב של מחבלים ואחרי הירי מסתבר שהיה רכב עם אזרחים תמימים.
