מה שממשיך לשחק לטובתה של "הדוב" גם כעת הוא גיבוריה ראשיים, ורגעי החסד שהם מייצרים יחד. זה קורה ב"תולעים", הפרק הרביעי, כשסיד נדרשת לבלות זמן עם אחייניתה, ודרך בישול (שמתברר בעונה הזו שוב ושוב כתרפיה) מציגה בפניה את ההתלבטות שלה כהחלטה בין "שתי מסיבות פיג'מות". זה קורה גם בפרק השלישי, שבו מחווה יפהפייה של צוות המסעדה הופכת את הסרוויס לכזה שמעניק משמעות אמיתית ומרגשת לרצון להעניק לכל סועד חוויה של פעם בחיים. זה קורה בפרק התשיעי, בשיחה הטעונה והמזככת של כרמי ודידי (ג'יימי לי-קרטיס) על כל מה שלא אמרו זה לזו לאורך השנים, ובהחלט גם בפרק הסיום שבו כל הסאבטקסט שבין ריצ'י, כרמי וסיד הופך לפרץ עצום של רגשות עם חשיפת ההחלטה של כרמי. מעבר לסצנות עשויות היטב, זאת תצוגת תכלית של יכולות משחק, שהיו תמיד הנשק הסודי של הסדרה.
אם מוציאים מהמשוואה את הריב האינפנטילי בין נטלי לפרנסי, גם "הדובים" הוא פרק יפה, בזכות תמונת המראה שהוא מציג ל"דגים", פרק הארוחה המשפחתית הבלתי נשכח מהעונה השנייה. אם אז המפגש של המשפחה המורחבת שימש להתפרצות של כל הרע והמטרגר בה, המפגש של העונה הנוכחית הוא ההפך הגמור. כולם מגיעים אליו עם חששות מהרע ביותר ומתבדים, כולל סצנה מרגשת שבה כולם מאווררים יחד את הפחדים שלהם במשותף.
לצד אלה, סטורר נכשל גם העונה בניסיון ליצוק איכות בכוח על ההתרחשות: סצנות חלום הזויות של סיד, צפייה של דמויות ביצירות איכות, מטאפורות לא אמינות של ריצ'י בשיחות עם אחרים. משהו ב"הדוב" לא מרגיש שלם, דווקא עם מה שהביא אותה להצלחה הגדולה: האותנטיות הגולמית וחסרת הפשרות שלה. הניסיונות להכיל אותה בתוך מסגרת ארטיסטית, מזכירים את התקופות הקשות של אחותה לרשת, "אטלנטה", שחטאה גם היא בפלצנות יתר בשלבים מסוימים.
החדשות הטובות הן ש"הדוב" עוד יכולה להציל את הכל, אם תגלה אומץ להגיע לסיומה בעונה הבאה. עשרה פרקים שיסגרו את ההתחבטויות, השאלות והחלומות ויביאו אותן לכדי הכרעה. אם זה יקרה, ניתן יהיה להתייחס לאמצע כבטן לא הכרחית, אבל גם כזו שסדרות טובות אחרות סבלו ממנה. החשש האמיתי הוא שגם נורות האזהרה המהבהבות של העונה הרביעית לא יועילו, ו"הדוב" תמשיך לדשדש בתוך התסכול ואובדן הדרך של גיבוריה, עד שתאבד גם את הסקרנות של מי שאוהבים אותם.
