בשנת 1972 כוכבו של הקולנוע הישראלי עדיין לא זרח. באותה שנה יצא לאקרנים "הגלולה" סרט עלילתי ראשון ויחיד (פיצ'ר) של חתן פרס ישראל לקולנוע, הבמאי והיוצר הדוקומנטרי המהולל והנערץ דוד פרלוב. הסרט הוא פנטזיה בורלסקית מרהיבה ופרועה על המצאתה של גלולת נעורים והשפעותיה על גץ (יוסי בנאי) זמר מועדונים מדוכדך מתל אביב, שלאחר שהוא נוטל את הגלולה הוא הופך לאליל נוער, סמל לאנרגיה, יופי ונעורים, כך עד לסוף הקתרטי.
לכבוד פסטיבל הקולנוע ירושלים 2025 תתקיים הקרנה מיוחדת (22.7) בנוכחות משפחת פרלוב, של עותק משוחזר (רסטורציה) של הסרט, מעשה ידיה של עורכת ומפיקת הסרטים יעל פרלוב, בתו של דוד פרלוב ובהפקת ארכיון הסרטים הישראלי סינמטק ירושלים.
"במקרה הוזמנתי לעשות את הרסטורציה לסרט. לאחר שעורך הסרט, ז'אקו ארליך נפטר, פנו אליי בבקשה להקרין את הסרט בסינמטק ירושלים, אז הצעתי להם לעשות לו רסטורציה. לפני שסיימתי להגיד 'רסטורציה' אמרו לי 'תגישי בקשה'. כעבור שבועיים קיבלתי אישור" מספרת יעל פרלוב. הסרט צולם בשחור לבן, למעט קטע בן 3 דקות בצבע. "מצאנו בארכיון הסינמטק את הנגטיבים בצבע" אומרת יעל.
התסריט ל"הגלולה" היה היחיד שכתב לקולנוע המחזאי ניסים אלוני, חברו הטוב של פרלוב. "הייתה ביניהם חברות עמוקה. הם היו יוצאים להליכות ארוכות ברחובות תל אביב במהלכן ניהלו את השיחות שלהם, כך עשו גם בשיחות טלפון ממושכות. היה ביניהם גם הרבה הומור. כשעברנו דירה ניסים הביא לנו שום לגרש עין הרע" נזכרת יעל.
הסרט צולם בתל אביב כשמגדל שלום היה אז הבניין הגבוה היחיד המגרד את הנוף של העיר ללא הפסקה, וגם בגן יעקב ובכיכר ביאליק. לסרט לוהקו שחקני תיאטרון מהשורה הראשונה של אותם הימים בהם יוסי בנאי, אבנר חזקיהו ז'רמן אוניקובסקי, שרגא פרידמן וגדעון זינגר. "בקושי היה אז קולנוע, לכן כל השחקנים הגיעו מהתיאטרון, שחקנים גדולים אחד אחד. ויוסי בנאי עם העברית הנהדרת שלו. ככל שהוא הולך ונעשה צעיר יותר בהשפעת גלולת הנעורים, פתאום ראיתי בו את יובל בנאי, שהכרתי כילד".
יעל פרלוב מתפעלת גם מהתלבושות "הפסיכיות" בסרט, פרי יצירתה של מעצבת האופנה תמרה יובל ג'ונס. "לא האמנתי למה שאני רואה. זו ממש פנטזיה עם המיני, המגפיים והתסרוקות" מתרפקת פרלוב.
53 שנים חלפו מאז הוקרן הסרט בבתי הקולנוע. מעציב לדעת כי למעט השחקנית ז'רמן אוניקובסקי שתזכה לחיים ארוכים, כל השחקנים הראשיים, התסריטאי, הבמאי, עורך הסרט וגם יוחנן זראי המלחין של פסקול הסרט אינם בין החיים.
ממרחק הזמן ובעיקר בשל דמותו הנערצת בחייו ולאחר מותו בשנת 2003 של דוד פרלוב כיוצר קולנוע דוקומנטרי אגדי ויחיד במינו, אולי ואולי לא, מפתיע לגלות כי הסרט קיבל ציון נכשל מדהד אצל מרבית המבקרים, שהורגלו בעת ההיא לסרטי בורקס ולסרטים עם מסר לאומי ציוני.
לשאלה מה לא הבינו הצופים ומבקרי הקולנוע שצפו בסרט יעל פרלוב תולה את ההסבר ב'רוח התקופה' ולשם הבהרה היא מביאה את ביטול הופעת הביטלס בישראל בשנת 1965 כשהוועדה הממשלתית בראשותו של יעקב שריד (אביו של יוסי שריד) טענה שהמופע "חסר ערך אמנותי, וישפיע לרעה על הנוער".
כך היה גם עם הסרט "בירושלים" משנת 1963 שביים דוד פרלוב כשברקע הדברים המשוררת זלדה מדברת על משיח בן דוד שיבוא מבין הקבצנים ופרלוב מעטר את דבריה בדימויים ויזואלים של קבצנים, שעד מהרה הפך לסקנדל והצנזורה כמעט ופסלה אותו, עד שראש הממשלה דאז לוי אשכול התערב ופסק: 'לא נורא שהמשיח יהיה קבצן'.
"דוד הקדים את זמנו. אם ועדה ממשלתית פסלה את הופעת הביטלס הלהקה, או נחרדה מהמחשבה שהמשיח יהיה קבצן, כזה היה גם היחס להמצאת הגלולה שעושה אנשים צעירים יותר. ברור לי שיש קו ישיר בין שלושת אלה לרוח ששררה אז" אומרת יעל פרלוב.
ההוכחה שאביה לא היה מתוסכל בשל כשלון הסרט, טוענת הבת כי פחות משנה מאז יציאת "הגלולה" לאקרנים, ב-1973 דוד פרלוב הפנה את המצלמה פנימה והחל לצלם את היצירה הגדולה שלו 'יומן'.
"יומן" הוא סרטו התיעודי המונומנטלי בן שש השעות של פרלוב המתעד את משפחתו על פני עשור מ-1973-1983, שיעל פרלוב היא העורכת שלו.
"אמנות או שהיא מציגה את הכיעור או את היופי. דוד בחר להראות את היופי והיה בצד המאושר של החיים. מה שהוא עשה בסרטיו זה קסם. אני בטוחה שהוא היה מרוצה מהתוצאה אבל גם ובמיוחד בגלל שאני עשיתי את זה. אני חושבת שהוא היה גאה בי" היא אומרת.
לפני שהיה לקולנוען וצייר מחונן כך חושפת בתו, דוד פרלוב היה ציוני ונועד להיות מנהיג פוליטי של תנועת דרור הבונים בארצו. הוא נולד בריו דה ז'אנירו כבנו של הקוסם מויזטו, שהביאו לעולם כשהיה בן 16 בלבד. "אבא של דוד (סבא שלי) יצא למסעות קרקס ברחבי ברזיל ודוד גדל אצל סבא שלו נפתלי שהיה יליד צפת" אומרת יעל.
לשאלה האם "הגלולה" נוצר כמחווה לאביו הקוסם, יעל פרלוב מקדימה וקוראת באוזנינו טקסט שכתב אביה דוד פרלוב: "אבא שלי היה קוסם. אני יודע שזה מעניין להיות 'בנו של הקוסם' מאשר 'בנו של סוחר הירקות'. אבל לא גדלתי עם אבא שלי. כשהייתי בן שלוש הוא נעלם. מצחיק, נכון, קוסם שנעלם? אבל זו הייתה המציאות העצובה של משפחתי. אני יכול לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שראיתי אותו מאז שהוא יצא מהבית ולא חזר".
ואולי בכל זאת הסרט היה מחווה לאביו הקוסם?
"בדברים של דוד בהקשר לזה כך הוא כתב: 'שאלתי את עצמי האם יש קשר בין זה שהוא היה קוסם, לבין הבחירה שלי בקולנוע והגעתי למסקנה שאם יש קשר אז הוא גנטי. גם לי היה רצון לתעתע בצופים ולטשטש את ההבדלים בין אמת לשקר'.
אני מאמינה שהסרט הוא סוג של מחווה לאביו. הלא המסך הוא קסם קולנועי. אבל דוד סירב לדבר על הקשר עם אביו שהיה רופף עד לא קיים עד כדי כך שבשש שעות הסרט 'יומן', דוד צילם את אביו למשך שלוש דקות ועשר שניות ובסופו של דבר זה לא נכנס לסרט".
גלולת נעורים אף היא קסם.
"באחת הסצנות היפות בסרט 'הגלולה' שמתרחשת במהלך עימות בין הבת הנזעמת לאביה הרוקח, שולף האב גלולה קטנה ושם אותה בפיה. הבת נרגעת, פניה עוטות שלווה ורוגע ורגליה ניתקות מהקרקע והיא עפה. יכול להיות שהסיטואציה הייתה יכולה להיגמר אחרת אבל זה כוחו של הקולנוע – לעשות קסמים".
יעל פרלוב עורכת ומפיקת סרטים זוכת פרס אופיר משנת 2001 על עריכת הסרט "חתונה מאוחרת", ובשנת 2017 זכתה יחד עם יריב מוזר בפרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר "בן גוריון אפילוג".
עשור לאחר מות אביה ערכה את הסרט "דוד פרלוב: דיוקן" שהוקדש לו. מ-2012 היא מפיקה פרויקט שחזורים לסרטיו של אביה "זכרונות משפט אייכמן", "בעקבות הלדינו", ו"ביבה" ועתה הסרט "הגלולה".
יעל ונעמי הן האחיות התאומות שנולדו לפני 65 שנים למירה ודוד פרלוב. "דוד לא רצה ילדים. לבסוף התפשר עם מירה על ילד אחד. יצאו שתיים" היא צוחקת. ב"הגלולה" הסרט בו השתתפו עשרות ניצבים, משתתפות גם התאומות לבית פרלוב. "הייתי ילדה קטנה כשראיתי את הסרט לראשונה. דוד היה אבא מדהים, אני מתה עליו" היא משתפכת "היינו קשורים מאוד והיה טבעי שאכנס לעולמו, עולם הסרטים. מגיל 15 היה לי ברור שאני בוחרת בקולנוע. הייתי בחדרי עריכה ובהוויה של אנשי הקולנוע. זה היה צו מוסרי ממנו להבין את חשיבות האמנות בחיים. הוא לימד אותי להתבונן נכון על הדברים, לדעת איפה נמצאת האמת ומהו זיוף. במשך השנים בעבודה איתו הבנתי את משמעותה של המילה 'אמנות'. כל מה שאני עושה, כל מהלך בחיים זה הוא. לא דיברנו שיחות אישיות על מהות החיים, דיברנו הרבה על מהות הסרטים. הייתי הבת שלו, לא חברה".
לאורך הראיון, בפיך הוא תמיד דוד, לא אבא.
"הוא תמיד אמר לי 'כשאנחנו בחדרי עריכה אל תקראי לי אבא, תקראי לי דוד'. הקירבה בינינו הייתה כל כך גדולה שלא נזקקתי לשמות חיבה כמו אבא. אבל כשבאו הנכדים הוא ביקש שהם יקראו לו דאבא, ר"ת של דוד וסבא".
מה ערכה של רסטורציה לסרטים?
"זה כמו להחיות מישהו. להוציא אותו מארון מתים ולהתאים לרוח הזמן. כך אני מרגישה ביחס לסרטים של דוד פרלוב שעשיתי להם רסטורציה, מבחינתי זו שליחות. הוא עצמו מעולם לא עשה דבר לשימור היצירה שלו. הוא בכלל רצה להיות צייר ולפני מותו מסגר את הציורים שלו. אחותי נעמי היא האחראית על הציורים".
השיחה עם יעל פרלוב מתקיימת הרחק מישראל, ממקום הימצאה בצרפת, כאן היא עובדת לסירוגין בעריכת סרטים ומגיעה לישראל לעבודתה גם כמרצה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.
ביום החמישי למלחמה עם איראן היא עזבה לצרפת יחד עם בנה הלל בן זאב (סרט הדוקו שלו "שיבטאון" על צבא ואנושיות השתתף בדוקאביב 2025). כשהשניים עשו דרכם לעבר "גשר חוסיין", הוא המעבר היבשתי לירדן באיזור בית שאן, הם נקלעו לירי טילים ויירוט. "היינו במרחק מאה מטרים מהגבול כשפתאום התחיל ירי מטורף. מהאדמה יצא גלגל אש, אלה היו המיירטים. רצנו להסתתר מתחת לגשר. חשבתי על השואה, היינו ממש בסכנת חיים… עד עכשיו אני לא במצב טוב. אני לא נכנסת לבית קולנוע או למטרו, כשיש רעש חזק אני מתחילה לבכות".
את מרגישה בטוחה בחו"ל?
"אני מרגישה בחו"ל בטוחה יותר מאשר בארץ. אם הבחירה היא בין טילים לאנטישמיות אני מעדיפה להיות פה בצרפת. הלל הבן שלי נשוי לצרפתייה ואלמה הבת שלי חיה בניו יורק. זה לא זר לי לקום וללכת, אני בת של מהגרים".
"הגלולה" יום שלישי 22.7 | 20:00 | סינמטק ירושלים
