החלטת ביניים מבישה בסיומה של פארסה המחוללת משבר חוקתי, שבוודאי משמח את כל חורשי רעתנו. לי לא היה ספק שכך יסתיים יום הדיונים בבג”ץ. מי שהחליט לקיים את הדיון הנלעג הזה, ולא לגלגל את העותרים מכל המדרגות, פגע אנושות בנימים הרגישים ביותר של מיליוני אזרחים.
השארתו של רונן בר בתפקידו כראש השב”כ היא לא פחות מיריקה בפרצופם של מאות הורים שכולים. זעקתם באולם בית המשפט לא נולדה בחלל ריק. ייתכן שהם הרגישו שיש מי שמבקש לרמוס את זיכרון יקיריהם מתוך התרסה שאין מקומה בחברה שעדיין מדממת, בין השאר, כתוצאה מהחלטות של מערכת המשפט על כל גרורותיה.
השופטים לא השאירו ספק, מבראשית, מהי עמדתם. בדיון שהתקיים בפני אולם ריק הם ביקשו לדעת מדוע החלטת הממשלה לסיים את כהונתו של ראש השב”כ צריכה להישאר על כנה. לעובדה שהממשלה פעלה מכוח סמכותה לא הייתה כל נפקות בעיניהם.
ודוק: אין צודקת מההחלטה להדיח את האיש שאחראי יותר מכל אדם אחר, לעניות דעתי, למותם של מאות אנשים ב־7 באוקטובר. אלא שלשיטתם של השופטים הייתה צריכה להתקיים התייעצות עם הוועדה לבחינת מינויים בכירים בשירות הציבורי, מה שלחלוטין לא נדרש בחוק. מהעקמימות בקצה פיהם של השופטים הבנתי שהתשובות שהם קיבלו לא מצאו חן בעיניהם. הם בכלל לא היו פתוחים לכל טיעון שסותר את עמדתם, הנוגדת, לטעמי, סדרי ממשל דמוקרטיים.
את הדיון הוביל השופט יצחק עמית, מי שכתב המינוי שלו חסר חתימת קיום של הדרג המדיני כנדרש בחוק, בלי להסתיר את נטיית ליבו: רצון לסרס עוד יותר את יכולתם של נבחרי הציבור לקיים את שליחותם – לטובת שימור כוחה של אליטה שמבקשת לקיים את כוחה במוקדי שלטון. למעשה, עצם קיומו של הדיון עורר בי סלידה. ראיתי בו עוד ניסיון להיפוך הפירמידה הדמוקרטית במדינת ישראל בידי ארגונים שמקורותיהם הכספיים לא ברורים, אלה שמערכת המשפט מאמצת אל חיקה מעת לעת, בזרועות פתוחות.
אין דבר כזה בשום מקום בעולם החופשי. משטרה לתפקידים מיוחדים יש רק במדינות טוטליטריות. מהות הדמוקרטיה מוצאת את ביטויה בבחירות שבהן הריבון קובע את נציגיו. אין שם מקום לחונטה משפטית שמקדשת את פסיקותיה היא, ומתייחסת אליהן כאל תורה שירדה אלינו מהר סיני. השופטים לא נמשחו לתפקידם בידי מלאך או בידי שרף. כשירותם, במקרה הטוב, נבחנה בידי חבריהם לכס המשפט. כיסאות שמתפנים נשמרים לחברים.
הגיעה העת לשנות מהיסוד את המבנה של הערכאה העליונה. מה שהיה נכון בשנים עברו לא ראוי עוד שיתקיים באלה הימים. ערכאה שנוטלת לעצמה סמכויות יש מאין, שקובעת הלכות בנושאים שאין לה מושג בהם, ללא בחינת ראיות מסודרת, אין לה עוד מקום בחיינו הציבוריים.
