בבוקר של יום אחד בספטמבר, ה־29 בו, עת הסנוניות האפריקאיות נודדות הרחק מהקור הבוגדני, התחולל בירושלים מקרה יוצא דופן ומשונה עד מאוד.
עוזר פרלמנטרי צעיר, שזה עתה עלה לירושלים מהמרכז כדי "לצבור ניסיון ולראות מה זה פוליטיקה מקרוב", פסע במסדרונות הכנסת ובידו כוס קפה מהמזנון החלבי. תוך כדי גלילה נמרצת בטלפון, הגיע אל תיבת הדואר של סיעת הליכוד. שום דבר לא הכין אותו למה שהוא מצא בתוך התיבה. הוא קפא, שפשף עיניים, ואחר כך אמר את המילים שייכנסו, אולי, לפנתיאון של הפוליטיקה הישראלית: "בואנ'ה, מישהו שכח פה את גדעון סער".
ואכן, בתוך תיבת הדואר הצנועה, שבדרך כלל אפשר למצוא בה בבוקר יום ראשון מעטפה או שתיים, נדחס חבר הכנסת גדעון סער. לא מכתב פרי עטו, לא קלסר ולא תיק. אדם שלם. מגולח למשעי, עטוי חליפה, עניבה בצבע כחול־אדום, ועל דש בגדו סיכה קטנה בצורת מגן דוד עם הכיתוב "הליכוד", אלא שבזווית אחרת אפשר היה לראות כי קודם היה כתוב שם "הימין הממלכתי", לפני כן "המחנה הממלכתי", ולפני זה "תקווה חדשה".
העוזר הצעיר היה בהלם, אך סער שמר על מבט ממלכתי. "זה לא ייתכן," מלמל העוזר, "רק לפני שנתיים הוא היה האדריכל של ממשלת השינוי, רק לפני שנה פרש מממשלת האחדות, ורק לפני כמה חודשים נשבע שלא נראה אותו יושב שוב עם נתניהו". האיש בתיבת הדואר לא ענה, רק לחש בקצב מונוטוני: "אני לא יו יו".
התקשורת התעסקה כולה באותו יום בזגזוג של סער ובתפקיד שיועד לו בממשלתו של נתניהו, איתו הוא התחייב לא לשבת שוב לעולם, ונראה שכולם פספסו את הסיפור הגדול של היום: כיצד אדם בוגר הצליח לתחוב את עצמו ללא פגע לתוך תיבת דואר קטנה וצרה. ובכן, רופא הכנסת שהוזעק למקום קבע נחרצות: הוא פשוט החליק פנימה. מדהים לגלות כמה גמיש הוא גוף האדם כשהוא נטול חוט שדרה.
