יוקר האדישות
סקר "אולפן שישי" מהשבוע שעבר על הנושאים המרכזיים שישפיעו על ההצבעה בבחירות הבאות העלה ממצאים מדהימים: במקום הראשון בחשיבות ההשפעה על ההצבעה נמצאים המצב הכלכלי ויוקר המחיה. 27% מהמצביעים ענו שלפי עניין זה יצביעו בבחירות. במקומות שלאחר מכן היו מחדל 7 באוקטובר, השוויון בנטל, השסע הפנימי – וכעת שימו לב: במקום האחרון בלבד ניצבה סוגיית המלחמה באיראן והפגיעה במתקני הגרעין. 8% בלבד השיבו שזה מה שישפיע עליהם בהצבעתם.
אם יוקר המחיה מטריד כל כך את הבוחרים, מדוע כשפעמי הבחירות בפתח, בנימין נתניהו לא סופר אותנו ואינו עובד בפרך מבוקר ועד לילה כדי לשפר את המצב, להוריד את מחירי הדיור, המשכנתאות והמזון, ועל הדרך – את מחירי הדלק? מדוע ההתייחסות לנתון זה היא כמו לתחזית מזג האוויר, שבה מברברים הרבה ולא עושים דבר?
החלילן מהמלין בטוח שמצביעיו מהעשירונים התחתונים יתאבדו בריצה לעומק הבריכה, אף שאינם יודעים לשחות. הם יצביעו לביבי גם אם מחירי הטיסה ימריאו למחיר טיסה לירח, דירה בתל אביב תעלה כאילו אנחנו בלונדון או ניו יורק, וגם אם מחירה של מנת פלאפל יגיע ל־50 שקל. פעם, במחיר זה (שווה ערך ללירות), היה ניתן לקנות דוכן פלאפל שלם. ואם מבחינתו יוקר המחיה מטריד את מחנה השמאל, אז שיסתדרו לבד: אם אין לחם, שיאכלו עוגות; אם אין אקונומי, שיטוסו ביזנס; אם מחירי המזון יקרים, שיאכלו סושי אצל רותי ברודו, ישראל אהרוני, חיים כהן או אייל שני. ואם אין דירות – שיגורו בקרוונים.
נושאי הכלכלה נדחקו מזמן מסדר היום, והלוואי שנתניהו היה מקדיש לכך חלק קטן מהזמן שהקדיש השבוע להישרדותו הפוליטית. ואילו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' עסוק עד מעל הראש בביקורת על הרמטכ"ל ובקידום פנטזיית העיר ההומניטרית לפליטי עזה בכ־20 מיליארד שקל.
מי שדווקא כן עוסקת בענייני כלכלה היא אשת האופוזיציה הפעלתנית ח"כ נעמה לזימי (העבודה). בשלישי הקרוב (22 ביולי), רגע לפני יציאת הכנסת לפגרה, היא תקיים כנס בנושאי יוקר המחיה, בהשתתפות מומחי כלכלה, אנשי תקשורת ומשפיענים, כדי להחיות את הנושא.
בינתיים, המחירים לא ממתינים לשום כנס. מדד יוני, שפורסם השבוע, עלה ב־0.3% בחסות מחירי המזון והטיסות, והוכיח שהאינפלציה הבסיסית כאן כדי להישאר. אפרופו המדד, הגיע הזמן שבלמ"ס יטפלו בבלוף גודל האריזות שבו יצרנים מעלים אפקטיבית מחירים דרך כיווץ תכולת האריזות.
אז לכל אלה המוטרדים מיוקר המחיה, אני ממליץ לצאת מאזור הנוחות, והפעם באמת לתרגם את עמדתם בהצבעה בקלפי – רגע לפני שגם את הליך ההצבעה הדמוקרטי ינסו לגנוב. מושאי ביקורת נוספים חוץ מיוקר המחיה, כמו החטופים בעזה ואלפי ההרוגים, לא חסרים.
עד אז אסור לחכות לבחירות ויש לצאת לרחובות ולהפגין. אם במחאת יוקר המחיה ב־2011 יצאו לרחובות על הרבה פחות, אין סיבה שזה לא יקרה כעת. ההפגנות מלחיצות את נתניהו ובני ביתו. כל עוד ההמונים יישארו בבית, הוא יישאר אדיש. ואתם, שממשיכים להתייחס אל ביבי כאל יחיד בדורו, אל תקטרו על המחירים בסופר, ושלא תעזו לבוא בטענות לנגיד בנק ישראל על הריבית הגבוהה, על המשכנתאות או על המחירים הגבוהים ברשתות המזון. הכל (והקול) תלוי בכם.
שוד פגרת הכנסת
רגע לפני יציאת הכנסת לפגרת הקיץ המבורכת בשבוע הבא, שאולי לא תשוב ממנה, מנסה קואליציית נתניהו להשלים את מסע הביזה בשפע של יוזמות חקיקה שמשמעותן פגיעה ישירה בדמוקרטיה. לפגיעה כזאת יש השלכות גם על מעמדה הכלכלי של ישראל בעולם, המביאות בחשבון את איכות מערכת המשפט. על כך התריעו חברות דירוג האשראי הבינלאומיות, שעדיין אינן מוכנות לשפר את דירוג המשק.
ההשראה אינה מגיעה מאחד מקיסרי רומא או בגרסתם המודרנית – ויקטור אורבן ההונגרי, ולא מנשיא ארה"ב דונלד טראמפ. לטראמפ מותר כמעט הכל, ושום רסן משפטי אינו לטעמו. ברצותו, יפטר את יו"ר הפד. ברצותו, יחליף את רמטכ"ל צבא ארה"ב. ברצותו, יורה לשריו להפסיק לנשום. ביבי מלא קנאה. אלא שהדמוקרטיה האמריקאית מבוססת דיה כדי לעמוד בפני פגעים כמו טראמפ. יש להם חוקה, שהיא העוגן המשפטי, המייצבת את נושאת המטוסים של הדמוקרטיה העולמית. אצלנו, לסירונת השברירית אין עוגן, ואפילו לא חכה.
אתמול נערך "שימוע" נוסף לפני הדחת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, הדומה יותר לטקס תליית מתנגד משטר בכיכר העיר בדמשק. קודם לכן התערב נתניהו בהחלטתה להעמיד לדין את יועצו יונתן אוריך, וקבע שמדובר ב"החלטה מחפירה" ושאין להעמידו לדין. כך נתניהו הפך לפתע גם לממליץ את מי להעמיד לדין, כאילו הוא הבסיג' באיראן.
כשריח הבחירות ברקע, נדונה השבוע בוועדת החוקה, חוק ומשפט הצעה של ח"כ צביקה פוגל (עוצמה יהודית), שתהפוך את המשרות הבכירות במערכת הציבורית הישראלית למשרות אמון, שאינן מחייבות עמידה בשום קריטריון. כמובן, עמדת היועצת המשפטית לממשלה, שהזהירה מהסכנה שבמהלך, נדחתה. לפי העיקרון, כל ממשלה תוכל להדיח בשלושת החודשים הראשונים לכהונתה את בעלי התפקיד הבאים: הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה, נציב שירות בתי הסוהר, ראש המוסד, ראש השב"כ, היועץ המשפטי לממשלה, הממונה על התקציבים ונציב שירות המדינה. בלחץ שר הביטחון ישראל כ"ץ, הוחרג מינוי הרמטכ"ל מההצעה, וכהונתו תמשיך להיות קצובה.
עם השלמת הליכי החקיקה, ברור שכל אחד מבעלי התפקידים הללו יהיה חייב את נאמנותו אך ורק לגורם הפוליטי הממנה ולא למדינה. איזה בעל תפקיד עם יושרה מינימלית יהיה מוכן להתמנות לאחת המשרות הציבוריות כשהוא על זמן שאול, ורגע לאחר הישיבה על כורסת המנכ"ל יועף כמו מכיסא מפלט?
דברי ההסבר בהצעה, שלפיהם יש צורך ב"איזון בין מדיניות הממשלה לשמירה על יציבות מוסדית", הם קשקוש. ברור שהכוונה היא לנטרל כל התנהלות עצמאית ולהפר את כל השיקולים הנוספים שהיו עד היום, למשל כבוד האדם וחירותו. צעד משלים הוא ההצעה לבטל את ועדת גרוניס למינויי בכירים בשירות הציבורי, ולהסתפק רק בצורך באישור הממשלה. אם ההצעה תאושר, הנגיד או הרמטכ"ל ימונו רק על ידי הממשלה, ולא יהיה צורך בייעוץ או בחוות דעת נוספת כלשהי.
כעת בואו נעשה בדיקה קצרה לגבי מה היה קורה לו ההצעה הייתה כבר בתוקף. לתפקיד נגיד בנק ישראל היה ניתן למנות מחדש את פרופ' יעקב פרנקל, בלי להתחשב בפרשה האומללה של גניבת התיק לכאורה בחנות דיוטי פרי בהונג קונג. לתפקיד היה ניתן למנות ללא שום מכשול למשל גם את פרופ' אבי שמחון.
לו ועדת גרוניס הייתה נעלמת מחיינו וטוהר המידות היה מתייתר, כרמטכ"ל היה מתמנה יואב גלנט, שמינויו טורפד בעקבות חשיפת פרשת הרחבת הבנייה הלא חוקית לכאורה בביתו במושב עמיקם. האם יש ספק שלראש השב"כ היה מתמנה דוד זיני, גם אם התחייב לנתניהו שבכוונתו לסגור מחוסר עניין לציבור את חקירת קטארגייט?
אבל תאבון חברי הכנסת לא תם. ח"כ שמחה רוטמן, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, שהתמחה בגירוש מפגינים למען החטופים בישיבות הוועדה, מציע לפצל את תפקיד היועצת המשפטית לממשלה לשלושה: יועץ משפטי נטול סמכויות, תובע כללי ועורך הדין שייצג המדינה בערכאות. בקיצור, רוטמן מבקש למנות בובה על חוט שאולי תפעל לבטל את משפט נתניהו. בעצם למה לא? הרי אצל טראמפ זה כבר קרה. רוטמן מחפש יועץ כלבבו – ולא "רועץ" משפטי לממשלה, כפי שמכנים זאת בסביבתו.
ויש גם הצעות כמו חוק מח"ש, שבמסגרתו תוכפף הפרקליטות למשרד המשפטים. בספרי האזרחות למדנו על קיומו של המשולש שווה הצלעות (השילוש הקדוש), שבבסיסו האיזון הנדרש בין הרשות השופטת (בתי המשפט), המחוקקת (הכנסת) והמבצעת (הממשלה). הצלע המחוקקת נעלמה כבר מזמן. הכנסת לא רק שאינה מפקחת על הממשלה, אלא שממשלת נתניהו מכתיבה ליו"ר הכנסת אמיר אוחנה אפילו את סדרי הנשימה. אפשר לטעון שזה מחיר הפוליטיקה, אבל מדובר כאן בהפקעת מחירים.
למרבה הצער, הממשלה עדיין לא שבעה, ומבקשת כעת לדרוס גם את הצלע השיפוטית. זה מתבטא בפגיעה בבית המשפט העליון ובפגיעה ביועצים המשפטיים ובגורמי המקצוע האחראים למה שמכונה "טוהר המידות", "המנהל התקין" או "האתיקה המקצועית", שהפכו למילים גסות. במצב זה טוב שהכנסת יוצאת לפגרה. נותר לאחל להם שלום ולא להתראות, ואל תבואו לי בחלום.
