45
אישה בשנות השמונים לחייה, אם לחמישה, נפטרה כשהיא מותירה אחריה עיזבון שמן: דירה במרכז הארץ, חסכונות ונכסים בשווי מיליוני שקלים. בצוואה שכתבה מבעוד מועד, בצלילות מלאה ובליווי עורך דין, היא ביקשה להוריש את רוב רכושה לשני נכדיה מאחד מבניה (שם בדוי). לא שווה בשווה בין ילדיה. לא ליתר נכדיה. אלא למי שהיה שם.
הצוואה אולי הפתיעה חלק מבני המשפחה, אבל לא את מי שהכיר את שגרת חייה. זו לא הייתה החלטה של רגע – אלא תוצאה של קשר מתמשך, יומיומי ומלא נוכחות. הנכדים בילו איתה כל שבת, כל חג, כל סוף שבוע. הם לקחו אותה לרופאים, בילו איתה בקניון, בישלו איתה ארוחות ערב והיו שם כשהבריאות התחילה לקרוס. הם מימנו עבורה דירה, סייעו לה בתפקוד, וליוו אותה גם כשהיה קשה.
