השלד החשוף של היכל המסחר והתעשייה הוא השריד היחיד שנותר בהירושימה מהבוקר שבו הוטלה עליה פצצת אטום. מלבדו, לא תמצאו בעיר השלווה, המלבלבת והמטופחת הזאת אף לא רמז אחד קטנטן לכך שעל אדמתה התחוללה שואה גרעינית.
למרות זאת, לא עובר יום ולא חולפת שעה שבהם תושביה לא מקבלים תזכורת חיה לאירועי ה־6 באוגוסט 1945. לכל תייר שמגיע לעיר, הם כבר התרגלו, יש רק שאלה אחת לשאול אותם: “וור איז דה אטומיק בומב ממוריאל?".
“עולים על חשמלית מספר 6 ויורדים בתחנת הונקאווה צ’ו", הם עונים שוב ושוב, בסבלנות אין קץ ובעיניים מושפלות, ללא שמץ של כעס או מרירות, גם לא כלפי התיירים האמריקאים.
הרמות הגבה של המבקרים הופכות תוך כדי שיוט ברחובות העיר (שאימצה את כל סממניה של התרבות הפופולרית האמריקאית, עד האחרון שבהם) להבעות תדהמה, לנוכח השדרות הרחבות, הגנים המרהיבים וניחוחה העז של הפריחה, הבוקע ככל הנראה מהנהר הכחול והרחב שחוצה את הכרך הירוק. זה המקום האחרון בעולם, אתה לא יכול שלא לומר לעצמך, שהיית מאמין שספג אי פעם פצצת אטום.
מבט קצר לעבר עצמותיו השדופות של היכל המסחר והתעשייה לשעבר משכנע אותך בסופו של דבר שספרי ההיסטוריה ויומני החדשות מימי מלחמת העולם השנייה לא משקרים. אלא שהעבר וההווה מתפצלים שוב, כשאתה חולף על פני האנדרטה וצועד אל תוך פארק השלום היפהפה והפסטורלי, שצמח על שדות האפר והאבק הרדיואקטיביים.
הם שבים ומתאחדים, מול מקהלת בית ספר שעומדת שם ומבצעת בציוצים דקיקים וקורעי לב מחרוזת שירים לזכר יום השואה היפני. הם הופכים לבלתי נתפסים, כשאתה מבחין שעל חולצת הטריקו האופנתית של הסולנית מתנוסס בגאווה דגל הכוכבים והפסים של ארצות הברית.
הכותב ביקר בהירושימה ב־2002
