ב־7 באוקטובר, ראש השב"כ רונן בר קיבל החלטות הרות אסון, שהובילו לשבר הביטחוני החמור ביותר בתולדות המדינה. והיום, ההחלטה של בר שלא להתפטר בינתיים, וההחלטה של בג"ץ לעכב את פיטוריו, אינן עוד ויכוח משפטי. הן עלולות להוביל לשבר פנימי שיאיים לממש את מטרתו השנייה של חמאס: ערעור החוסן הישראלי מבפנים.
בר עצמו יוכל למנוע זאת, לו רק יפנים את גודל השעה ואת חומרת הטעות, ויבחר בצעד שמנהיגים עושים בזמנים כאלה: לקיחת אחריות, הנחת המפתחות. אבל זה לא קורה. ובמקום דרישה ציבורית לכך, בר זוכה לאתרוג מצד עמותות מהשמאל והיועצת המשפטית לממשלה, שמגייסות כל טיעון אפשרי כדי להגן עליו. הטיעון המרכזי שנשמע שוב ושוב הוא פרוצדורלי: שלא נערך שימוע כדין.
המשפט הפרוצדורלי הוא כלי רב־עוצמה בידי משפטנים מוכשרים. דווקא משום כך, חשוב להיזהר כשנעשה בו שימוש על חשבון המהות. הפרוצדורה אינה כלי להגנה על מי ששאלת חיים ומוות נתונה בידיו. אין עוררין על כך שכראש השב״כ, שאחראי על הביטחון המסכל, בר כשל נחרצות בתפקידו בגיבוש תמונת המודיעין הנכונה, שהייתה מתריעה על ההתקפה ואולי גם מונעת אותה.
אין זה פוטר את הדרג המדיני מאחריות. ראשי הממשלה, שרי הביטחון – כולם עצמו עיניים מול התחמשות חמאס. אבל ברגע הזה, עכשיו, האחריות של ראש הממשלה היא להחליף את ראש השב"כ. והאחריות שלנו, האזרחים, היא האפשרות להחליף את ראש הממשלה בקלפי. כך זה עובד בדמוקרטיה. כך כתובים החוקים.
האפוד שבר קיבל מהיועמ"שית כ"שומר סף" ראוי לבחינה מחודשת. לצורך השוואה, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, החשב הכללי – תפקידם להיות שומרי סף, והנשק היחיד שבידם הוא העט. בר, לעומתם, הוא אולי האיש החזק במדינה. לרשותו עומדת המשטרה החשאית עם סמכויות ומשאבים רבים, והאדם היחיד שהוא כפוף אליו הוא ראש הממשלה. אם לראש הממשלה אין אמון בו, זה מסוכן לנו כנתינים ומסוכן לדמוקרטיה. לכן, השימוש שהיועמ"שית עושה במנגנון שנועד להגן על עובדי מדינה וחושפי שחיתויות כדי להעניק חסינות לראש השב"כ הוא מגוחך ומעורר שאלה מוסרית עמוקה.
