"אחת הסיבות העיקריות לקיום התערוכה, שבעצם גיליתי אחרי הפתיחה, היא הרצון לפגוש את כל המשפחות, לתת להן תחושה שרואים אותן, שזוכרים אותן. גם לעצם העמדת כל העבודות האלה במקום אחד יש משמעות. ראיתי אנשים שמגיעים ומתחילים לבכות", אומר אבישי דהן, מסגר אמן, שבימים אלה מציג את תערוכתו "פלדת פחמן – עבודות זיכרון", שבה רישומי פלדה של דמויותיהם של חלק מחללי 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל".
דהן, 50, ממושב יודפת, עובד בפלדה כבר יותר מ־20 שנה ומבצע עבודות מסוגים שונים. בעשר השנים האחרונות, בבית המלאכה שלו, "דיה אמנות ומתכת" (Kite Metal Art), הוא מתמקד ברישומי פלדה, כשרוב העבודות מתעדות ציפורים שונות. מאז 7 באוקטובר הוא יוצר בשיטה זו גם רישומים של חיילים ואזרחים שנפלו או נרצחו.
"בשבוע שבו פרצה המלחמה ראיתי בפייסבוק בקשה של מישהי שרצתה להנציח חייל, את סמ"ר דולב אמויאל ז"ל שנפל בקרב בעוטף עזה ב־7 באוקטובר", מספר דהן. "הלכתי לבקר בשבעה, פגשתי בני משפחה וחברים, הסתכלתי בתמונות שלו ויצרתי רישום פלדה שלו כמו שאני יוצר את רישומי הציפורים. מסרתי את העבודה לסבא וסבתא של דולב, והם התרגשו מאוד. פרסמתי את זה בפייסבוק, ואז קיבלתי בקשה להנציח כך מישהי שנרצחה בנובה. זה התחיל להתגלגל בכל מיני קבוצות, לעבור מפה לאוזן, והגיעו עוד ועוד בקשות".
רישום פלדה מתחיל את דרכו כרישום ביד או במחשב, ואז הקובץ נשלח לחיתוך במכונה, מפלטות גדולות של פלדה, והתוצאה דו־ממדית. גובה הרישומים נע בין 35 ס"מ ל־60 ס"מ. בחלקם רואים רק פנים, באחרים גם גוף. "זה נעשה בהתאם לבחירות האמנותיות שלי ולפעמים לפי בקשת המשפחה", דהן אומר.
עד כה הוא יצר במיזם זה 63 רישומי פלדה, 52 מהם מוצגים בתערוכה בגלריית ארטורה בקמפוס רופין בעמק חפר, שתימשך עד יום חמישי השבוע. "בתערוכה יש לי הזדמנות לפגוש חלק גדול מהמשפחות, לחבק, להקשיב, לעמוד לידן בשקט", אומר דהן. "היו כאלה שעדיין לא קיבלו את העבודות, כי הן נשארו אצלי עד התערוכה. בני המשפחות האלה ראו את העבודות המוגמרות לראשונה בתערוכה. זו תערוכה מלאה בדמעות – גם של המשפחות, גם שלי, גם של המבקרים".
כאמן, מה חשוב לך שאדם מבחוץ יקלוט כשהוא מתבונן ביצירה?
"אין לי שום ציפייה. זה התחיל מהצורך שלי לעשות משהו בעקבות המלחמה, וגם מתוך הקריאה הפנימית שלי להקשיב למשפחות, לאנשים ששילמו מחיר כל כך גבוה. זה צמח גם מפחד גדול מאוד, כי הילד שלי היה במילואים בעזה כשעשיתי הרבה מהעבודות האלה".
בתחילה יצר דהן עשרות עבודות בהתנדבות, אבל בהמשך הבין, לדבריו, שהוא אינו מסוגל לממן את הפרויקט, "ולצערי, התחלתי לגבות כסף. עבודה כזאת עולה כ־1,800 שקלים. לפעמים אני עושה אותה יצירה יותר מפעם אחת, ואז העבודה השנייה זולה יותר, כי אחרי שאני עושה את החיתוך הראשון מפלדה, אני יכול לחתוך עוד כי הכל כבר מוכן".
איך נולדת כל עבודה?
"קודם כל, אני מתחיל ביצירה רק לאחר שפונה אליי משפחה מדרגה ראשונה של החלל או הנרצח. היו פעמים שבהן קיבלתי בקשות מאנשים שרצו לתת את העבודה כמתנה למשפחה שכולה, ואמרתי שזה דבר לא רגיש כי אתה לא יודע מה תהיה התגובה. לכן החלטתי להיענות רק לפניות של אנשים מקרבה ראשונה. ואז אני מבקש שיספרו לי על האדם שאיננו".
"השיחות אישיות מאוד, אני שומע וכותב לעצמי על האדם, על הנסיבות שבהן נהרג או נרצח, על קשרי המשפחה שלו. לפעמים מספרים לי רק שני משפטים, וגם זה בסדר. אני גם קורא על האדם את מה שנכתב בדפי ההנצחה. ומבקש שישלחו לי הרבה תמונות", הוא מספר.
התמונות הן הבסיס לרישום?
"אני רואה עשרות תמונות ואז בוחר מתוכן תמונה שמתאימה לסוג כזה של עבודה. כזאת שתיראה טוב כרישום פלדה וגם תשקף את דמותו של האדם. אחרי שאני מסיים את הרישום הראשוני, אני שולח למשפחה לאישור. יש כאלה שמיד אוהבים מאוד, יש שאומרים שזה לא דומה – ואז אנחנו משנים".
דהן מפרט: "יש הורים שמתרגשים מהעבודה המוגמרת הרבה יותר משהם מתרגשים מתמונה רגילה. הם רואים את רישום הפלדה, ומתחילים לבכות. העבודה הזו פועלת על הרגש. המשפחות מעמידות את רישום הפלדה בסלון, או תולות על הקיר. יש כאלה שמציבות אותו מחוץ לבית. לפעמים אני עושה עבודות גם לגינת הנצחה. יש עבודות שלי שנמצאות על קברים".
הרגש מתעורר
רישום בפלדה, מסביר דהן, "שונה מציור רגיל שבו אתה יכול לבטא פרטים. ברישום בפלדה יש צמצום בפרטים, יש רק חומר ואוויר, אין גווני ביניים. אני בוחר רק את הפרטים החשובים ביותר. למשל, אי אפשר לעשות קווים נורא עדינים. אין סומק בלחיים, לא רואים ריסים, או כל שערה, ואז המתבונן בעצם משלים זאת לעצמו".
איך אתה מרגיש בעת יצירת הרישומים?
"זה מאוד משתנה, אין עבודה שדומה לשנייה, אבל הרבה פעמים אני מתרגש מאוד. הרגש מתעורר בתהליך היצירה מפני שאני מנסה להתחבר לאדם שהיה, מפני שדיברתי עם המשפחה ושמעתי את הצער שלה. בסופו של דבר, העבודה הזו לא באמת מביאה נחמה. אנשים שילמו את המחיר הכי גדול שיש, אבל מבחינתם, זה סוג של הנצחה".
כמה זמן נמשך תהליך הרישום?
"גם זה מאוד משתנה. יש עבודות שאני מדבר עם המשפחה בערב, נשאר ער כל הלילה ובבוקר כבר יש רישום שאני שולח לה. ויש עבודות שממש קשה לי, וזה יכול לקחת עשרה ימים, כשבכל יום אני עושה קצת. לפעמים זה תלוי בדברים טכניים הקשורים בתמונה שבחרתי, לפעמים בניסיון שלי להביע משהו, ניסיון שנמשך עד שאני מרגיש ש'תפסתי אותו'".
אחרי שהמשפחה מאשרת את הרישום, דהן מעבד אותו במחשב במשך כמה שעות, ובהמשך שולח למפעל שבו מתבצע החיתוך. "זו מכונה מאוד יקרה, שמדייקת בפרטים", הוא מבהיר. "אחרי החיתוך אני עושה ליטוש, מחבר בסיס, עושה תהליך של החלדה וציפוי. כשאני מסיים את העבודה, אני נפגש עם המשפחה כדי למסור לה את העבודה. אני מעדיף למסור פיזית, ולא לשלוח".
כפי שקורה לא אחת במציאות שבה אנחנו חיים, לפעמים המקצועי, או האמנותי במקרה זה, פוגש את האישי. "המפקד של הבן שלי, רס"ן רועי צ'אפל ז"ל, נפל בקרב ב־7 באוקטובר", דהן מספר. "הבן שלי היה אז בלחימה, וביקש שאלך במקומו ללוויה. כמה חודשים אחרי זה, אורית, אמו של רועי, ביקשה ממני את היצירה, בלי לדעת על הקשר שהיה בין בני לבנה. ואז סיפרתי לה שרועי היה המפקד של בני".
"כל כך הרבה רגש מעורב בעבודות ההנצחה האלה. התחושה שלי כאן היא שזו כאילו לא האמנות שלי. שזה משהו שאני עושה ממש בשביל המשפחות. אני מרגיש שהרישום פשוט עובר דרכי, שאני צריך רק לא להפריע. אני מנסה להיות כמעט שקוף, לא לבטא את עצמי, שהרישום יהיה כמה שיותר מדויק. אני פשוט הכלי שגורם לכך לקרות. לפעמים אני מסיים את הרישום וממש מתחיל להתרגש, ואפילו לבכות, כי אני חושב על החיים שנגמרו, על הצער של המשפחה, על המצב שנקלענו אליו, על החללים וההרוגים הרבים", הוא מתאר.
באתר שלך ראיתי שיש גם רישום של הנווט רון ארד.
"את הרישום הזה יצרתי בלי בקשת המשפחה שלו. רציתי לעשות איזו עבודה למען החטופים. באותה עת קראתי משהו שתמי ארד כתבה בפייסבוק על חטופים שנשכחים, וזה זעזע אותי. הרישום של רון ארד נמצא אצלי בסדנה, לא הצגתי אותו בתערוכה. הצעתי לתמי לקחת את העבודה".
