שירותי הכבאות וההצלה מושתתים על שלושה מרכיבים עיקריים: הפעילות המניעתית, הליכי הכיבוי והפעילות להצלת הנפש והרכוש. לכל אחד מהמרכיבים יש חשיבות רבה, והם מחייבים מקצועיות והכשרה. ואכן, לוחמי האש במדינת ישראל – במקצועיותם, בתעוזתם ובחירוף נפשם – פועלים ללא לאות בכל ימות השנה להצלת הנפשות והרכוש מהשריפות והתאונות הפוקדות אותנו השכם והערב.
לדאבוננו, למרכיב הפעילות המניעתית במהלך כל עונות השנה אין התייחסות רצינית, ואין ביצוע בשורת פעילויות מניעתיות חיוניות – ניכוש העשבייה והצמחייה היבשה ביערות ובשדות, בצידי הכבישים וסביב היישובים והבתים המועדים לפורענות. כמו כן אין די רצועות חיץ ושבילי ביטחון, מגדלי תצפית ביערות, צינורות מים בצידי הכבישים הראשיים המסוכנים ועוד.
פרסומם של צווים והוראות מטעם נציב כבאות והצלה לקראת חשש לימי שריפה, בשל מזג אוויר קיצוני – נעשה ללא כל פיקוח על הביצוע בשטח ונראה יותר כ"כסת"ח". אין פיקוח שוטף על ידי תחנות הכיבוי האזוריות, וכמעט אין נקיטת צעדים הולמים נגד הרשלנים.
תורת הלחימה לכל ארגון חירום הפועל בזמן משבר לאומי, כמו רעידת אדמה ושריפה, ברורה וקיימת בכתובים. אך מיהו הקודקוד האחראי בחמ"ל השליטה המאוחד לניהול ותיאום? כבאות והצלה? משטרת ישראל? צה"ל? השב"כ? קק"ל? רשות הטבע והגנים? תשובה מפורטת מחייבת כתיבת טור נפרד לשאלה המהותית הזו.
הוועדה הבין־משרדית שהוקמה בראשותי באמצע שנות ה־80 על ידי ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר ז"ל, ובהרכבה אנשי מקצוע בתחומי היערנות, החירום והביטחון – "נשרפה" ביחד עם פורום האקלים שמדווח לראש הממשלה. גם דוחות מבקר המדינה, שמתריע ואף מדגיש את הצורך בהפקת לקחים – נותרו עמוק במגירות. כך גם ההמלצה לקיים תרגילים יזומים ותרגילי פתע באזורי הסיכון, עם בקרה חיצונית ומקצועית, לצורך הפקת לקחים בטווח המיידי.
כולי תקווה ותפילה שטור זה יתרום את תרומתו להדלקת נורות אדומות אצל מקבלי ההחלטות והגורמים המקצועיים במדינת ישראל, לפני שתרחישי הקיצון של היום יהפכו למציאות של מחר.
הכותב הוא תא"ל (במיל') ורב־טפסר בדימוס, לשעבר נציב כבאות והצלה
